טלפון: 054-4674408
דואר אלקט': gordon.noam@gmail.com
אתר :www.noamgordon.com






יום שבת, 21 בספטמבר 2013

הימנעויות - אם כל חטאת


"הטבע הציב את האנושות תחת שני אדונים ריבוניים – הסבל וההנאה. שני אלה בלבד הם שאמורים להורות לנו מה עלינו לעשות, ואכן הם הקובעים מה נעשה".
          ג'רמי בנת'הם 


פרידריך ניטשה כתב "מה שלא הורג אותי מייד, מחזק אותי". ובכל זאת, די בידע האישי שלנו ובכמה מבטים ספורים אל עבר הסובבים אותנו, כדי לגלות, שאמירה זו נכונה רק ביחס לחלק מהמקרים. במציאות, לא כל מה שלא הורג אותי באמת מחזק אותי. אנחנו חווים מצבים רבים בהם משהו לא הרג אותנו אמנם, אך פגע והמשיך לפגוע בנו בעוצמה ועד כדי פגיעה משמעותית בתפקוד.
אז מה עושה אדם כשהוא עומד בפני סבל צפוי? עומדות בפניו 3 ברירות.
הראשונה – לשאת את המצוקה ולתפקד איכשהו חרף קיומה. אחרי ערב של שתיית אלכוהול במפגש חברתי, התעוררתי בבוקר וחשתי בתחילתו של כאב ראש. אמרתי לעצמי "אחרי מקלחת טובה, כוס תה ועוגייה, זה כנראה ישתפר" וכך נהגתי.
השנייה – בריחה ממקור הסבל הצפוי, כאשר נתקל בו וחווה אותו. כשהתעוררתי וחשתי בתחילתו של כאב הראש, אמרתי לעצמי "אוי לא, אני לא מסוגל עכשיו עם כאב ראש. אני חייב לקחת כדור" ואז בלעתי כדור בכדי לברוח מהמצוקה. כלומר, עוד בעבר למדתי מהי התגובה האפקטיבית, המפסיקה את הגירוי הבלתי נעים ועתה אני מוציא לפועל את הלמידה שלי, בכדי להפסיק מצוקה שכבר קיימת ופעילה.
 השלישית – הימנעות מראש מסיטואציה שבגללה או במהלכה מקור הסבל עלול פוטנציאלית לצוץ. עקב ראשיתו של כאב הראש שאני חש, המסקנה אליה הגעתי: "די, אני לא הולך יותר לאירועים חברתיים, אני רק סובל אחרי זה". מבחינה התנהגותית, הפסקתי מאותו רגע להשתתף באירועים חברתיים ובכך לתפישתי, אני נמנע מכאבי ראש.
בואו נתמקד לרגע בדפוס ההימנעות. במה נבדלות הבריחה וההימנעות זו מזו? בעת 'בריחה', האדם מפסיק גירוי לא-נעים אותו הוא חווה במציאות. אקט לא תמיד נכון לביצוע אבל בכל זאת מציאותי. אני חווה בפועל משהו לא נעים ואני מפסיק אותו. בהימנעות לעומת זאת, האדם מוֹנֶע מעצמו מלחווֹת את המציאות מראש, עוד בטרם חווה כלל גירוי לא נעים כלשהו.
חדי העין יכולים להבחין כבר עכשיו, בסכנה הטמונה בהימנעויות. אנחנו רואים, שבעוד שבבריחה האדם מגיב למציאות לא נעימה אותה הוא חווה בפועל, בהימנעות האדם איננו מגיב למציאות כי אם לתחזית סובייקטיבית שיש לו ביחס למציאות עתידית. התחזית נוצרת עקב סימן מקדים כלשהו שבו האדם רואה ניבוי למציאות שלילית, שלכאורה מתרגשת עליו. לפיכך, כשאדם נמנע, הוא כלל איננו מגיב לגירוי לא נעים! הוא פשוט מונע מראש את הסיכוי להופעתו. היות שהרגיל עצמו להימנע, הוא כבר איננו מגיב למציאות האמיתית, אלא למציאות מדוּמָה, המתרחשת כל כולה בתוככי ראשו. לכן, תחזיותיו השליליות נסמכות על מציאות וירטואלית המתחוללת במחשבתו בלבד, אותה הוא מדמה למציאות ומכאן שרגשותיו (פחד, בושה, אשמה, חרדה...) גם הן תוצרים של מחשבות ולא של מציאות, מה שמוביל להתנהגות הימנעותית הנובעת מתחזיות מחשבתיות, שעבור האדם הנמנע, הן מציאות אמיתית לכל דבר. וכך, נותר האדם הנמנע במעגל מייסר, שגוי ומיותר, המזין את עצמו, כשהוא משוכנע בצדקת דרכו ואיננו מבין למה הוא סובל כל כך. לא קל להוכיח אותו על טעותו, שכן אותו אדם עושה את הדבר הנכון ביותר שהוא יכול מבחינתו. הוא בסך הכול מנסה שלא לסבול, בדרכים ההגיוניות והמוכרות לו.

חשוב לציין כי הימנעויות משחקות תפקיד חשוב בחלק ניכר של המצוקות האנושיות. בכל הפרעות החרדה למיניהן, להימנעויות תפקיד עיקרי ומכריע, הן בהופעת והתגברות ההפרעה והן בשימורה. כנ"ל ביחס לדיכאון, להערכה עצמית נמוכה ובעוד הפרעות תפקודיות ונפשיות רבות. הטיפול הפסיכולוגי הקוגניטיבי התנהגותי מציע כלים טיפוליים מדעיים להתמודדות ולהחלמה מהפרעות, בין היתר תוך התייחסות משמעותית לנושא ההימנעויות.

יום שבת, 2 במרץ 2013

עבד או בן חורין

מעבר מעבְדוּת לחירות כרוך בקבלת החלטות, בקבלת אחריות ובנטילת הגורל של המשתחרר לידיו. עֶבֶד איננו קובע את לוח הזמנים שלו, וזה נקבע אך ורק על ידי אדונו. בן חורין הוא כבר אדון לעצמו. וכאן, במקום בו אינך עוד מוּבל אלא מוביל, מתחילים בדרך כלל לצמוח הבלבול, הספקנות וחוסר ההחלטיות. 

שאלתי פעם מטופל, שהתלבט קשות מהי בעצם בעייתו, אם הוא מתקשה בקבלת החלטות. הוא ענה: "כן ולא". מעבר לחיוך שתשובתו מעלה, נשאלת השאלה מהו מקורה של חוסר החלטיות? מסתבר שבסיסה שורש מרכזי שמתגלה כמשמעותי. השורש הוא שורש ה'נכוֹנוּת' (שהכל יהיה נכון תמיד), החתירה לצדק, ולהשגת וָדָאוּת.

הוא מאופיין בראיית המציאות כמחולקת לקטגוריות: 'נכון / לא נכון'. לצורך העניין נניח שהוצעו לי שתי מִשרות ואני מנסה להחליט איזו מהן היא המשרה הנכונה לי. כשזהו הלך החשיבה שלי, אני עלול להישאר משותק, לרבות לאחר קבלת החלטה כלשהי, שכן קרוב לוודאי שאמשיך להעלות גֶרה את המחשבה שאולי ההחלטה שכבר קיבלתי היא שגויה.

אם אשנה את אופן החשיבה מ'נכון/לא נכון' למשהו בסגנון: "אין דבר כזה 'המִשרה הנכונה עבורי'. במציאוּת הפשוטה, אם אבחר באופציה א', סביר שהתוצאות יהיו... ומנגד הבחירה באופציה ב' תביא עימה את התוצאות ... אני לא יכול להיות בטוח בשום תוצאה אלא רק להפעיל שיקול דעת סביר ואז לפעול". מה שראוי להדגשה הוא שבדפוס השני, 'המסתכן' אני לא מקבל שום ערבויות וּוָדָאות מכל בחירה ובחירה.
האופציות העומדות בפני אינן נכונות או לא-נכונות, אינן טובות או רעות אלא פשוט שונות זו מזו. ירוק איננו יותר טוב מסגול אלא שונה ממנו. חם איננו רע מקר אלא שונה ממנו. תלוי בנסיבות. כשאוותר על מונחי הנכון/לא-נכון המכאיבים, יתחוור לי שקבלת החלטות היא במהותה שקילת תוצאות המועדפות עלי, ושאותה אני מבצע ברגע נתון בהווה.
יתכן שבנקודת הווה כלשהי שאחווה בהמשך (בעברית קוראים לזה בטעות 'עתיד') אחליט לשנות את הבחירה כי ההעדפות שלי יהיו אחרות. כשקיבלתי על עצמי את 'עוֹל הגמישות' שאיננה מתחייבת לוודאות ול'נכוֹנוּת', יצאתי מעבדות לחירות.

בדרך כלל, כשאדם שואל את עצמו את השאלה מי מחליט מה צודק, הוא לא מקבל תשובה המניחה את הדעת. הדבר הגיוני כי איש לא מחליט על כך. האמת האמיתית היא שאין ישות כזו 'צדק'. יש רגש שאפשר לקרוא לו 'תחושת צדק'. זו תחושה. ותחושה היא עניין יחסי ואיננה עובדה (גם אם יש האוהבים להתווכח עם קביעה זו על ידי העלאת דוגמאות שונות ש'מוכיחות' שיש צדק מוחלט). אפילו החוק איננו קובע מה צודק ומה לא, אלא רק מה חוקי. ההוכחה הפשוטה והבלתי ניתנת לערעור לכך היא שחוקים משתנים כל הזמן.

הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל כתב יחד עם אשתו את המסה החשובה 'על החירות' (המקובלת כמסמך המכונן של השיח הליברלי המודרני ב- 150 השנים האחרונות) ב 1959. הוא כתב שם: "לעולם איננו יכולים להיות בטוחים, שההשקפה שאותה אנחנו מנסים להחניק היא שגויה, וגם אילו היינו בטוחים בכך, עדיין היה זה רע להחניקה". כשמתלבטים בין השקפות, נדמה שראוי לכל אדם לומר את המשפט הזה לעצמו, לפני שהוא חורץ דין ביחס לאחת מהן. מבחינת התחושה הנפשית עדיף לחשוב במונחי "מה השוני היחסי בין דברים" על פני פסילה שלהם. זה עניין פרקטי. עדיף לחשוב ככה פשוט בגלל שמרגישים טוב יותר אחרי חשיבה כזו ולא משום טעם אחר.

היכולת של אדם לחיות חיים חופשיים ומאושרים יחסית איננה תלויה ביכולתו לבחור תמיד את 'הבחירות הנכונות', שכן בחירה נכונה היא מקסם שווא המשתנה לפי הנסיבות. היא תלויה ביכולת האדם לחשוב באופן שיגרום לתוצאות רגשיות מציאותיות ונכונות. החתירה למציאת 'הבחירה הנכונה/הצודקת' מקפלת בתוכה צווי 'עשה – אל תעשה' טוטליטריים, שאינם יכולים להתקיים בכפיפה אחת עם חופש והם שמנציחים את ההתלבטויות גם לאחר קבלת ההחלטה. ובקליפת אגוז - טובה מציאות 'לא וודאית' ביד, מחזיון תעתועים 'וודאי' על עץ.

יום רביעי, 30 בינואר 2013

תגיד, אז מה הממוצע שלך?


ערכו לעצמכם ניסוי קטן ושאלו פרפקציוניסט למה הוא חותר לשלמות. סביר להניח שהתשובות שתקבלו יהיו מתוך אלה:
1.     הפרפקציוניזם מקדם אותי ועוזר לי להשתפר כי הוא גורם לי להקפיד יותר
2.     הפרפקציוניזם מונע ממני כישלונות כי הוא מחייב אותי להצטיין
3.     הוא מסב לי אושר והנאה כשאני מצליח לעמוד ברף המחמיר שקבעתי לעצמי
4.     הוא התרופה נגד טעויות אז ברור שאני לא מוכן לוותר עליו

לחתירה המתמדת הזו לשלמות התייחס וינסטון צ'רצ'יל, כששאל: "למה עליך לעשות הכל על הצד הטוב ביותר? אתה מקבל איזשהן נקודות על זה?" צ'רצ'יל התייחס רק לחוסר התועלת שבפרפקציוניזם, בעוד שבמציאות הנטייה הזו מסבה נזק וסבל נפשי ותִפקודי אדירים.

מהי בכלל 'שלמוּת'? מושג זה הוא בעיקרו רמייה אחת גדולה. לא קיים דבר כזה ששמו שלמות אלא בפילוסופיה ובספרות. מדובר בחזיון תעתועים שתכליתו היא הונאה. ה'מושלמות' טומנת בחובה שלל רב והבטחות רבות ובפועל מספקת רק אומללות. בחיים האמיתיים, אין דבר שלא ניתן לשפרו ואין עצם שאם תתבונן בו בזכוכית מגדלת חזקה יותר, לא תמצא בו פגמים הראויים לתיקון. האם ברגע זה ממש, עור רגלָייך חלק למשעי מְשֶיער וחף מכל וְריד וְנים? האם אתה מרגיש עכשיו במיטבך, תוצאות בדיקות הדם שלך מושלמות, מצב חשבון הבנק שלך מושלם והיחסים במשפחה פשוט לא יכולים להיות טובים יותר? אך לפני שאדכדך אתכם טוטאלית, בואו נודה על האמת. מושלמות היא אשליה וכמוה גם הבינוניות. אלא שהבינוניות היא רמייה עצמית נחמדה בהרבה, מהטעם הפשוט שהיא שימושית ומועילה ביותר.

בפועל, אדם עומד בפני שתי אפשרויות. הראשונה היא שער כניסה מפואר ופנטסטי שמעליו רשום 'שְלָמוּת', והשנייה היא דלת עץ חומה ופשוטה שעל השלט שלה רשום 'ממוצע'. די ברור לאן מתחשק ללכת כשעומדים מול שתיהן. אלא שכשפותחים את השער המושלם, נתקלים בחומה בלתי עבירה ונשמע קול רועם האומר "רק  ל-מ-ו-ש-ל-מ-י-ם" כל ניסיון נוסף לחדור אותה רק מותיר אותך פצוע, כאוב, נטול הישגים ומיואש. בסמוך, אם רק תפתח את הדלת החומה, תיווכח שמשתרע מעברה השני אחו ירוק, גדול, פרחוני וקסום. אחו שאף לא פעם לא ראית כי היית עסוק בניסיונות חדירה לדלת הנוצצת. 

להציע לפרפקציוניסט להשיל מעליו את חליפת המושלמות, זו הצעה מפחידה ביותר. עבורו פעולה זו כרוכה בסיכון להידרדרות ולפגיעה אנושה באיכותו.
הטרגדיה של הפרפקציוניסט היא שכל התועלות שהוא רואה בפרפקציוניזם (שאותן פירטתי בתחילה) מתבררות כהפוכות:
1.     הפרפקציוניזם לא רק שאינו מקדם אלא שהוא משתק.
2.     הוא לא באמת מונע כישלונות כי הוא מונע גם הצלחות, שכן הוא פשוט משתק.
3.     הוא לא מסב אושר אלא חשש מתמיד וחוסר שקט.
4.     הוא איננו תרופה נגד טעויות אלא מקסם שווא שמונע עשייה. בחששו שלא יעמוד בסטנדרטים המחמירים שקבע לעצמו, הוא מעדיף להימנע.
מכאן, שאותה הונאה ששמה מושלמות, מייצרת גם דחיינות. אם יעז האדם בכל זאת להיכנס מבעד לדלת החומה והפשוטה, מה שיקרה לו בעיקר הם שני דברים.
הראשון, הוא לא יצליח להפוך לבינוני והוא יבחין שמידי פעם 'בורחת לו' איזו הצטיינות. הליכה בשביל בינוני איננה הופכת את הצועד לבינוני, בדיוק כפי שריצה על מסלול הררי ומשובש איננה הופכת את הטריאטלוניסט לאצן גרוע. השני, חרף הציפייה לאפרוריות הוא יחוש סיפוק שלא כבעבר, כשהלקה עצמו תדיר בגין אי עמידתו בציפייה למושלמות. לא זו בלבד, אלא שככל שיצליח לשמור על עצמו בנתיב האמצע ולא לגלוש למושלמות, ילך ויגבר הסיפוק שלו. וזאת למה? כי הפרפקציוניסט אוחז באמונה מושרשת, שלפיה הדרך היחידה להיות באמת מאושר וליהנות מהחיים, היא להיות אדם מושלם שמבצע כל דבר בצורה מושלמת. כלומר, קיימת בעיניו זיקה בין רמת הביצוע לרמת ההנאה.

לפני כמה חודשים הבחנתי שגומיות האיטום של המקרר יבשות ובקצותיהן אפילו החלו להיקרע. החלטתי לבדוק כיצד מחליפים אותן לבד, הזמנתי סט גומיות המתאים לדגם הספציפי, פירקתי את הישנות והרכבתי את החדשות. בעל מקצוע מבצע פעולה זו בכ- 40 דקות עבודה. לי זה לקח 3 שעות. אופן הביצוע הלא מיומן, האיטי והגמלוני שלי, היו רחוקים ביותר ממושלמים. אך הסיפוק שחשתי בסוף ההתקנה היה אדיר. מסתבר איפה שאין כל קשר בין רמת ביצוע לבין סיפוק והנאה ולעיתים אף קיים יחס הפוך בניהם.

הנכס היקר ביותר שיש לנו הן הטעויות וחוסר השלמות. אסור לוותר על היכולת לטעות. מטעויות מתקדמים. אילו היינו מושלמים לא היינו יכולים ללמוד דברים חדשים ולהשתפר ושום סיפוק של התגברות על קושי לא היה צומח. אם היינו מושלמים, היינו כבר יודעים את הכל ולא סקרנים ביחס לכלום. והחשוב מכל, אף אחד לא היה מסוגל להבין ולאהוב אותנו. כי הרי אי אפשר לאהוב מישהו שיודע הכל, שהוא כל יכול, שהוא מושלם מכל צד או במילים אחרות – שהוא לא אנושי. 

יום שני, 31 בדצמבר 2012

בואו נדבר קצת על אסרטיביוּת



מסתבר שאנשים מבלבלים רבות בין אסרטיביות ובין תוקפנות ושלא ממש ברור מה זו אסרטיביות ואיפה רוכשים אותה כשהיא איננה. אם כן, אסרטיביות היא בראש וראשונה סוג של מיומנות חברתית ותקשורתית. אם נדָמֶה את שני קטביו של ציר ההתנהגות האנושית – תוקפנות מחד וותרנות ופאסיביות מנגד, הרי שאסרטיביות היא המקום הנכון והבריא שבניהם. אסרטיביות כוללת ארבעה מרכיבים מרכזיים המבטאים סוגי יכולת: יכולת להביע העדפות ורצונות, יכולת לעמוד על זכויות אישיות, יכולת לסרב בקלות יחסית ויכולת לדבר על עצמך באופן נינוח וקולח. כשיכולות אלו חסרות, נוצרים דפוסים של תוקפנות/ ותרנות/ הימנעות/ חששות והתנהגות מאולצת ולא טבעית. בה בעת, התנהגות אסרטיבית נכונה, לא תבוא לידי ביטוי רק ביכולת לעמוד על רצונות ולסרב בתקיפות, אלא תתבטא בדפוס תקשורת המאזן בין ביטוי העדפות אישיות לבין רגישות לצרכי האחר.

אנשים לא אסרטיביים מסבירים זאת על ידי 'אופי' או 'חוסר יכולת', בעוד שבפועל היעדר אסרטיביות נובע מדפוסי חשיבה בלתי יעילים, שההצמדות אליהם מטרפדת אימוץ דפוס התנהגות אסרטיבי. אפשר לשים את האצבע על שלוש תפישות עיקריות שפוגמות ביכולות אסרטיביות:

·     בלבול בין אסרטיביות לאגרסיביות - אנשים רבים מבלבלים בין אסרטיביות ואסרטיביות ומחזיקים בתפיסות כ"אם אני אסרטיבי אני פוגע בזכויות האחר", "סגנון אסרטיבי הוא תמיד גם תוקפני ובא על חשבון אחרים", "תמיד יש אחד שמנצח ואחד שמפסיד". תפיסות אלו מגבילות את היכולת לאסרטיביות מאחר ואדם המחזיק בהן יחוש אשמה ואי נעימות בכל פעם שיפגין אסרטיביות, ולכן יעדיף להימנע מלהביע את צרכיו או לסרב לבקשות.
·     פחד מדחייה - באופן טבעי, אדם שמביע רצון או דעה עלול להידחות או לעמוד בפני סירוב. היעדר אסרטיביות עשוי לנבוע מחשש קיצוני מדחייה או מתפיסת הסירוב או אי ההסכמה כמובילים למשבר או קטסטרופה ("הוא יעזוב/יפטר אותי אם אסרב"; "הוא יעשה לי את המוות אם אני אעיז להעיר לו").
·     התעלמות מזכויות בסיסיות - סגנון תקשורת אסרטיבי מבוסס על עמדה בסיסית לפיה לאדם יש זכות להביע את עמדותיו ולפעול להשגת זכויותיו וצרכיו. בהתאם, אנשים אשר אינם מאמינים בלגיטימיות של צרכיהם והעדפותיהם מתקשים לנקוט באסרטיביות. חוסר אמונה זה בלגיטימיות של הזכויות האישיות עשוי לנבוע מתפיסות בלתי רציונליות ("הדרך שלי להתקבל בחברה היא להשביע את רצון כולם"), מהפנמה של מסרים לפיהם התנהגות אסרטיבית אינה הולמת ("זאת לא התנהגות לבחורה!) וכן הלאה.

איך מתקשרים באופן אסרטיבי?

·     מסר מדויק וברור. טעות לצפות שהשני 'יבין את הרמז'. יש לומר באופן ברור מה רצונך. במקום לומר בחצי התנצלות "אתה זוכר שבשתי ההצגות האחרונות איחרנו להצגה והיה קצת מביך להיכנס ולהזיז את כל האנשים...", "חשוב לי לא לאחר שוב להצגה".

·     שימוש באמפתיה. שילוב כוונתך ביחד עם ביטוי להבנתך את מצבו של האדם השני. "אני מבין שעוד לא סיימת המטלות בעבודה אבל חשוב לי שתגיעי לפני שמונה כי אאחר לאימון".
·     הבהרת ואמירת הרגש האישי שאני חש בגוף ראשון. אם אציין את הרגש שאני חש, תוך הקפדה שלא לתקוף, לא להאשים, לא להכליל ולא להיות ציני, המסר יעבור נקי ואפקטיבי: עדיף - "אני מרגישה לא בנח ונעלבת מזה שאתה מדבר אלי ככה וצועק עלי. לא אספוג עוד צעקות", מאשר "אתה כל הזמן צורח עלי כאילו שגנבתי לך משהו. אף חברה שלי לא חוטפת צעקות כאלה". כדאי לדבר בגוף ראשון ולא בגוף שני. פניה את האחר ב" ... אתה ..." הוא האשמה וגורר תגובה מתגוננת/תוקפת. דיבור בגוף ראשון גורר התעניינות, סקרנות, קשב ואמפתיה.
·     הדגשת התוצאות מבלי לנקוט בלשון איום. אמירות כמו "העובדים שלך ישנאו אותך אם תמשיך ככה" מייצרות תגובה פחות אפקטיבית מאשר "אני בטוחה שאם תתייחס אליהם בכבוד, היחסים במשרד שלך ישתפרו". או למשל ציון עובדה: "אני רואה שהילדים מתחילים להתרחק ממך", במקום חיזוי עתידות: "שתדע לך שהם ישנאו אותך לכל החיים בגלל מה שאתה עושה".

לא תמיד קל לזהות את האמונות והתפיסות העומדות בבסיס קשיי האסרטיביות, וכך גם לנטרל אותן. יעוץ מקצועי ממוקד עשוי לסייע באופן משמעותי בתהליך זה מאחר והוא מאפשר התמקדות באמונות הבלתי יעילות ובהקניית מיומנויות מתאימות ומסגרת בה ניתן לתרגל כישורי אסרטיביות.

יום רביעי, 17 באוקטובר 2012


וְאָהַבְתָּ לְעַצְמְךָ כָּמוֹך

ילד גדל באופן טבעי כשהוא אוהב את עצמו. אך לעיתים קרובות, כבר מתחילת דרכו, שותלים ומדשנים בו המבוגרים את אמונת הליבה שהאחרים חשובים ממנו ושאין זה ראוי לאהוב את עצמו יתר על המידה. הוא למֶד שאהבה עצמית נתפשת כיהירות או כאגואיזם. בכדי להוכיח את איכותו האנושית והיותו 'טוב', למד הילד מקטנותו שהזולת קודם לו. המשפטים הללו בטח מוכרים לכם:  "יואבי, למה אתה לא נותן לחבריך את הצעצועים שכבר אינך משחק בהם?". "תשמעי שרון, היינו בחופשה והיה נהדר. הילד היה משהו. לא הרגשנו אותו". "איך העזת להגיד לה דבר כזה? היית צריך לדעת את מקומך ולשתוק". ברבות השנים מתחזק המסר הזה מכל החזיתות – משפחתית, חינוכית, דתית ועוד. וכך, מתבססת לה אצל האדם האמונה הבסיסית החבויה אך המושרשת מאוד – לא מצופה ממך לחיות באהבה עצמית, אחרת יחשבו עליך דברים נוראיים. האחר בעל משמעות ואילו אתה חסר משמעות. ומכאן גוזר האדם חוקים וכללים עבור עצמו: אינני סומך על שיקול דעתי ומסתמך על שיקול דעת האחר (שאם לא כן, אחשב כ...). במסווה של מונחים כגון - נימוסים, וותרנות ואדיבות, מהווים אלה חיזוקים שמבססים את הכלל השגוי הזה. כך לצערנו מתפתחת בין היתר בעיית הערכה עצמית נמוכה.
בלי משים ובאופן סמוי מהתודעה, הערכתו העצמית של האדם וּמעשיו, מתערבבים כאילו היו מיקשה אחת. האדם מתבלבל ולא מבחין בין הערכתו העצמית ובין התנהגותו, כש'מוסכמות' החברה מחזקות זאת באמירות כגון "אתה רע" כשהכוונה הינה "התנהגתָ רע". ילד השומע "אני לא אוהבת אותך כשאתה ככה", מבין ב-ד-י-ו-ק את מה שנאמר לו, בעוד אימו התכוונה לומר "אני לא אוהבת את איך שהתנהגת". מה כבר יכול לעשות ילד שנאמר לו כי לא אוהבים אותו? ולאיזה בוגר הוא גדל להיות? עם התנהגות לעומת זאת, יש מה לעשות ואותה ניתן לשנות.
אופן חשיבת האדם עושה שימוש מתמיד בשני הגורמים – עמדות החברה ותחושת הערך העצמי. אלא שבדרך עיוותי חשיבה גורמים להסקת מסקנות שגויות ולרגשות שליליים מיותרים.
לדוגמא:            
הבוס שלי אוהב אותי - אני מרגיש טוב
(*מסקנה שגויה)              אני מרגיש טוב כשהבוס שלי אוהב אותי      
                                    הבוס שלי כועס עלי ולא אוהב אותי - אני מרגיש רע
(*מסקנה שגויה)              אני מרגיש רע כי הבוס שלי לא אוהב אותי
(*מסקנה שגויה)              אם אני מרגיש רע, סימן שאני רע
(*מסקנה שגויה)              אני רע כי לא אוהבים אותי

כשהדימוי העצמי של אדם מבוסס על מה שהוא תופש כמחשבותיהם ותחושותיהם של האחרים כלפיו, קשה לו להיפטר מדפוסי חשיבה אלה. העובדה שדפוסים אלה קיימים מזה שנים, איננה מעידה על כך שעליהם להיות בהכרח מנת חלקו גם בעתיד. הקושי שבאימוץ הרגלי חשיבה חדשים הוא אמיתי, אך כדאי לזכור שהקשיים שהרגלי החשיבה הישנים מערימים באופן יומיומי על האדם הסובל מנחיתיוּת, קשים אף יותר.
חשוֹב לרגע על אלה שאותם אתה מעריך כבעלי יכולת נתינה ואהבה גבוהה. האם הם מתאפיינים בהתחבאוּת, בהרס עצמי או בוותרנות והשפלה עצמית? נדמה שתתקשה למצוא כאלה ביניהם. תחושת נחיתות איננה גזירת גורל. הטיפול בתחושת ההערכה העצמית הנמוכה שהפכה לדרך חיים אינו קל, אך הוא בהחלט אפשרי ומושג על ידי רבים בהצלחה. 

יום שלישי, 28 באוגוסט 2012

צדק צדק (אל) תרדוף


החגים בפתח ובניהם יום הכיפורים. המאורע הרה הגורל שבבסיס יום זה, הוא משפט הצדק שעורך הבורא לברואיו. לנו אין שליטה על הליך עשיית הצדק המתרחש שם למעלה, אך יש גם יש לנו שליטה על מה שמתרחש בעולמנו הפרטי. בטור זה אתייחס לאותם המאורעות שבשליטתנו ולהתמקד במלכודת הצדק שמסבכת אותנו תדיר, בהתרחשויות שבינינו לבין עצמנו ולאחרים.  
כל המביט נכוחה סביבו, יבחין בחוסר צדק. הנה מימין הדוכיפת אוכלת תולעת, העכביש טורף זבוב והלביאה הורגת זברה המומה. ושם משמאל משתולל הוריקן, רעידת אדמה זורעת הרס ובמקביל אנו מוקפים במעשי מרמה, גניבה וניצול החלש. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שקיום צדק הינו רעיון אוטופי, שאינו קיים במציאות.
לימדו אותנו מילדות לחפש צדק סביבנו. לכן, כשאנו חווים חוסר צדק, אנחנו מתוסכלים, כועסים וסובלים. לא הדרישה לצדק עצמה היא הבעייתית, אלא המצוקה שחש האדם נוכח היעדר 'הצדק שמגיע לו' לתפיסתו. דוגמא למלכודת הצדק: "תגיד, אני עשיתי לך פעם דבר כזה? אז למה אתה עושה את זה לי...?" שימו לב איך היעדר 'הגינות' הפך כאן להצדקה לאומללות. וכשהאדם אומלל, מופיע כמעט תמיד השיתוק. מכאן, המחיר על נפילה למלכודת הצדק הוא כבד, ולא הכרחי.
אז ישאֶל למה בכל זאת קשה להפטר מהרגל זה? אני חושב שקשה להיפטר ממנו כי כולם מבטיחים לנו צדק. הפוליטיקאים, המוחים נגדם, המנהיגים, בתי המשפט, כ-ו-ל-ם מבטיחים צדק. אנו מוקפים ברעיונות, ערכים ונורמות סביב מקסם השווא הזה ששמו צדק, חרף ואולי בגלל שאי צדק הוא למעשה הדבר הקבוע. לא היה שווה להתעכב על נושא זה, אילולא היה אחד מגורמי המצוקה הראשיים בחיי האדם. למען הסר ספק, אינני מציע להפנות את הראש למראה עוולות ולהתעלם מהן. כל שאני ממליץ הוא לא לאפשר לדרישה המתמדת לצדק להפריע בהתנהלות החברתית. אחת התלונות השגורות וההרסניות ביותר בפי אנשים בעולם המערבי היא "זה לא הוגן". כך קורה שהתנהגות הזולת ומצבו הופכים לנקודת התייחסות הקובעת מה לכאורה ראוי עבורך. הזולת הוא השולט ברגשותיך ולא אתה: "אם מותר לו, מותר גם לי... זה לא הוגן שהוא קיבל יותר ממני... אם הפסדתי למה הוא הרוויח ?...". ובכן – הלנצח תאכל צדק? הרי ברגע בו התעצבנת כשאחר הצליח במקום בו אתה כָּשלתָ, נתת לו את היכולת לשלוט בך.
גבר שהיה בטיפולי ממחיש את אופן חשיבה חבלני זה. שוקי (שם בדוי) התלונן על זוגיות אומללה שנמשכת מזה כעשר שנים ותיאר ריב טיפוסי – אשתו אמרה לו משפט שלא נעם לאוזניו והוא השיב "למה דיברת אלי ככה? אני אף פעם לא אומר לך דברים כאלה". כשאשתו הזכירה את הילדים, השיב: "זה לא פייר מה שאת עושה עכשיו. אני אף פעם לא מכניס את הילדים לויכוחים שלנו". כשנאמר בשיחה כי אשתו רוצה לפגוש חברה טובה בערב, ענה : "זה לא הוגן, את תמיד יוצאת ואני צריך להישאר עם הילדים". שוקי ניהל את הזוגיות על גיליון חישוב. פינקסנות. אחד לי ואחד לך. הכל צריך להיות הוגן ומאוזן. אם אני נוהג ככה, עליה להתנהל בדיוק באותה אופן. לא מפתיע שרוב הזמן הוא חש פגוע, כעוס וכי עסק 'בתיקון עוולות', במקום לבחון איך לשפר את מצבו.
    המשוואה בראשו של שוקי נראתה בערך כך: 'התנהגותי היא הבסיס הצודק להעריך על פיו את התנהגותה של אשתי, והתנהגות אשתי היא הבסיס למידת האושר שלי'. חלופה שהועלתה בטיפול להרגל מכאיב זה הייתה הפסקת המעקב הבלתי נלאה אחר הגינות וצדק סימטרי והפסקת העיסוק בתיקון עוולות, ובמקום זאת, חתירה לעבר הדברים שאליהם שוקי שואף, בלי הצורך להיות חייב למישהו צדק. שוקי החל להבין כי אשתו חושבת באופן עצמאי שאינו תלוי בחשיבתו שלו וכי אין היא 'עושה לו בכוונה'. הוא הבין גם כי אם ברצונו לצאת יותר באמצע השבוע, הוא מוזמן לעשות זאת ללא כל צורך במדידה כמה פעמים יוצאת אשתו. בהדרגה, הצליח שוקי להיפרד מגיליון החישוב. כשהחל לנהוג כך, החלה הזוגיות שלו להשתפר. במקום לעסוק במה איננו הוגן, כדאי לו לאדם לחשוב מה הוא באמת רוצה ואז לתכנן אופנים להשגת היעד, ללא קשר הכרחי לעמדתו או מעשיו של אדם אחר.
גם תלונות מתמידות ובלתי פוסקות על כך שגורל אדם אחר טוב מגורלך, לא יחוללו שום שינוי לטובה. ילדיך, בן/ת זוגך וסובביך ימשיכו לעשות דברים באופן שונה ממך. אם תתמקד בעצמך במקום להשוות עצמך לאחרים, תחסוך מעצמך את האפשרות להתעצבן  בגלל חוסר שוויון וצדק. שורש הרע והסבל שבמלכודת הצדק הוא הפיכת התנהגותם של אחרים לחשובה מזו שלך. כשזה קורה, אתה מנהל את חייך על בסיס התנהגותו של אדם אחר.
במקום ליפול למלכודת הצדק, צור לך חיים משלך. אי-הצדק הוא לא מה שקובע. מעשיך ביחס אליו הם החשובים.


                      

יום שני, 6 באוגוסט 2012

לא לפחד מהפחדים של הילד

וינסטון צ'רצ'יל אמר - 'זה לא מספיק שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לפעמים עלינו לעשות את מה שנדרש' 

"טוב, אני צריכה ללכת, אני חייבת להיות בבית עד חמש ולא דקה אחרי", אמרה האימא לחברתה בבית הקפה. "חבל, רק הגענו. למה?" השיבה החברה. "כי הבטחתי לקורלי שבחמש אגיע הביתה. כשאני לא מגיעה בול בזמן, היא גואה בפחד נוראי, נהיית היסטרית, בוכה ועומדת מול החלון ומחכה לי".
אימא אוּלְפָה ע"י ביתה קורל. קורל אומרת ואימא מבצעת. הפחד של קורל אמיתי וקשה, ומשמש אותה בכדי להשתלט על אימא. אימא מצידה, לא רוצה כמובן להקשות עליה עוד יותר. אז איך זה קורה?
קורל היא לא 'קורבן' של פחד, שקפץ עליה מתקרת החדר. היא למדה את הפחד הזה בשלב כלשהו, עקב מחשבה או אמונה מסוימת. הרגש המפחיד שהיא חשה הוא אותנטי ואיננו העמדת פנים, אף שהמחשבה שהובילה אליו כנראה שגויה. בשלב כלשהו קורל גילתה, כנראה במקרה, שניתן להשתמש בפחד כשיטה לתועלתה ומאז היא הפכה לשבויה של שיטתה עצמה. תרומתה של אימא לעניין היא עצם התרשמותה מפחדיה של קורל, מה שהפך את הפחד למכשיר, מעבר לתפקידו הטבעי כתמרור אזהרה ותו לא.
מחקרים מלמדים כי איננו חשים פחד בעת סכנה, אלא רק לפניה או אחריה, במחשבות כגון "יא אללא מה יכול היה להיות אם..." או "מה יהיה...". אלה מופיעות רק כשמשבר מסוכן חולף. אז אנחנו מתחילים לרעוד, ליבנו פועם בעוז, אנחנו מזיעים ולעיתים, כשאנו תופסים מצב ככזה שלא נוכל לו, אנחנו קופאים. כדי שלא נתבלבל, חשוב שנבדיל בין חרדה לבין בהלה, השונים זה מזה. אנו וגם ילדים, נבהלים למשל מרעש פתאומי או מנפילה. התגובה תהיה רגעית וממוקדת לאירוע. חרדה היא מה שמתפתח לאחר האירוע המבהיל. אם ההורה מגיב לאירוע שעבר על הילד בחרדה, הוא מחזק את דאגת וחרדת הילד ובמקביל מחזק בעצמו את רגישותו לפחדיו של הילד. 
כשילד נתקל במצב מפחיד חדש המאיים עליו, הוא בוחר בד"כ להתמודד באחד משלושת האופנים הבאים: 
1. התבוננות כיצד מבוגר מתמודד עם המצב (חיקוי) 
2. קפיאה או בריחה מזירת האירוע המפחיד
3. התנסות בפחד (העזה וחוויה של הסיטואציה שממנה הוא מרגיש שהוא רוצה לברוח)
נועה בת השלוש וחצי הושכבה במיטה ע"י אימה, שכיסתה אותה, הדליקה את האור במסדרון וכיבתה את האור בחדרה. "אימא, אבל חושך" צעקה נועה כמידי ערב. "כן מותק, אני לא עוזבת אותך, אין לך ממה לפחד, אני כאן לידך". "אבל אימא, אני מפחדת בחושך, אני רוצה שתשאירי את האור". "יש אור במסדרון נועל'ה, אימא כאן איתך". "ולא תלכי אימא?" "לא. אהיה איתך עד שתרדמי". כשעה ארוכה חלפה עד שנועה נרדמה, כשבכל כמה דקות התרוממה לבדוק אם אימא עוד לידה.
הרציונל של אימא היה, להרגיל את נועה לחושך על ידי הרחקה הדרגתית של האור. שלא במודע אימא הייתה עיוורת לאפשרות שנועה משתמשת בפחד כדי להחזיקהּ קרוב אליה ולהשתמש בה כ'מושיעה'. כשאנו מגיבים בבהילות לפחדו של ילד, איננו עוזרים לו להתגבר עליו אלא מלמדים אותו להיאחז בפחד כדי להשיג שליטה. לחילופין ניתן היה לכבות את האור בחדר של נועה, להשאיר אור במסדרון, לכסות את נועה, לא להיות מופעלים ע"י פחדיהּ, לומר לה מילות עידוד ("אני יודעת שזה לא כייפ. את תתרגלי לחושך ותראי שברגע מסוים לא תפחדי עוד") ולצאת מחדרה. ואז, גם אם נועה תבכה ותצווח, אימא תתנהג כאילו שנועה ישנה. 
אני יכול לדמיין עכשיו את פניהן הספקניות של חלק מהאימהות (והאבות). ובכן, שום אימא ואבא לא יוכלו להתחיל ולנהוג כך אם לא ישתחררו מהאמונה הפנימית שלהם, שהורה שאיננו נענה לבכייה של ביתו הוא אכזר. מרבית המבוגרים חשים דחף לגשת ולנחם ילד, בכל פעם שהם צופים בו סובל. אם רק היו יודעים שבמעשה זה הם מוסיפים לסבלו ומאריכים אותו, היו נמנעים מכך ולא ממשיכים להיות מונעים מרגשות האשמה שמשתלטים עליהם באותם רגעים.
ילד לא ילמד להתגבר על קשיי היומיום כשהוא מלא בפחדים. פחד לא מחזק את יכולת ההתמודדות של ילד. ככל שאדם חרד יותר, כך מתרבות הסכנות שבפניהן ימצא את עצמו. התוצאה החיובית היחידה של חרדה עבור ילד, היא גיוס תשומת הלב של ההורים וקבלת 'שירותים מיוחדים' בהתגברות על הפחד, שכאמור רק הופך אותו לתלותי יותר ומחריף את הבעיה. 
כמובן שיש צורך ללמד את ילדכם להיזהר כשיש סכנה ממשית. אבל לא כדאי לבלבל בין זהירות ובין חרדה. זהירות היא הכרה בסכנה אמיתית, הגיונית ושקילה של התנהגות אמיצה אל מול נזק ממשי אפשרי. חרדה מתבטאת בהימנעות משתקת, לא הכרחית ולא מציאותית, מתוך פחד שאליו התרגל האדם. תפקיד ההורה הוא ללמד את הילד לנהוג זהירות היכן שצריך (בכביש, עם זרים, בים ובבריכה וכו'). לימוד זהירות אמור להיעשות ללא תחושת חרדה. החרדה היא המסוכנת והיא המחבלת באומץ הלב שעל הילד לפתח במצבים בהם אין סכנה ממשית. אם חינוך זה לא מתבצע באופן נכון, הילד למֶד למידה שגויה, שבמהלכה מנוצלים פחדיו להפעלת ההורה כמגונן ראשי הכרחי. כשההורה יפסיק להגיב לפָּחד, ילדו יהיה בסופו של דבר משוחרר. משוחרר מהפחד ומשוחרר מהצורך בהורה כתרופה לפחד.

יום רביעי, 7 במרץ 2012

הוֹרוּת שמדברת את עצמה לדעת, מול הוֹרוּת פעילה ומעשית


הפעם, אני רוצה לדבר איתכם על חשיבותם של מעשים במקום דיבורים.

אבא הסתכל לחדרו של בנו הבכור טל וראה את בן התשע, מכוון את רובה האוויר שלו למרפסת השכנה. "טל, בוא אלי חמוד, אני רוצה לדבר איתך". טל הנמיך את הקנה ונכנס בהכנעה ובשקט לחדר העבודה של האב והתיישב. "אתה זוכר טלטל, שהסברנו לך את הסכנות שברובה אוויר כשקיבלת אותו? בניתי לך משטח ירייה בטוח במקלט ושם הירי בטוח, נכון?" טל הביט בו בעיניים פעורות ותמימות ואבא יכול היה להישבע שטל השותק, מתעניין מאוד בדבריו. "אתה יודע שהרובה יכול לשבור את חלון המרפסת של הגב' גורדון ואז היינו צריכים לשלם עבור התיקון. לא היית רוצה לעשות זאת, נכון? אתה מבין טלוש, ברובה הזה יש עוצמה רבה והוא יכול לשבור וגם לפצוע. אני בטוח שלא היית רוצה לפגוע באף אחד". טל השפיל את עיניו, הישיר מבט רציני אל אביו ולא אמר דבר. "רוצה לרדת למחסן עכשיו ולירות שם? זה יהיה הרבה יותר טוב". טל משך בכתפיו ואמר: "אני אשחק קצת בחוץ". "בסדר, אבל תשאיר את הרובה בבית, כן?!" טל יצא החוצה בחרישיות.  
כעבור יומיים, ראה האב את טל בחצר הבניין כשהוא יורה אל עבר בקבוקים וקופסאות שהניח שם. הוא קרא לו לשיחה נוספת וחזר על דבריו ביחס לזהירות המתבקשת ולסכנת הרסיסים. ושוב, טל נראה כמאזין בכובד ראש ובגמר השיחה השאיר את הרובה בבית ויצא לשחק בחוץ. אבא הינו אדם ליבראלי ומתקדם ונוקט ב'שיטת ההסבר ההגיוני לילד' ולא רצה להעניש את הילד וגם לא לכפות עליו כניעה ולכן הותיר בידי עצמו את המילים, כדרך היחידה להתמודד עם האתגר. האם גישה זו יעילה?

הורים רבים המשתמשים בשיטת הדיבור, מגבבים תִּלֵּי תִּלִּים של מילים מיותרות. ילד שלו מטרה ושאינו מתכוון לשנות את התנהגותו, משתעמם למשמע המֶלֶל ודי במהרה מתחסן בפניו והופך ל"חֶרֶש מרצון". עם הזמן, מוכללת ה'חרשות' הזו גם לאחרים המשתמשים בדיבור בלבד כאמצעי חינוך. הורים מכירים ילדים רבים ש'לא שומעים אף מילה שאומרים להם' ולמרות זאת ממשיכים בשיטת המלל ואף מנסים לשכלל אותה. אני רוצה להציע לכם שיטה אחרת, אנושית לא פחות, אך יעילה בהרבה.
 
מדוע שיטת הדיבור אינה יעילה? מילים הן אמצעי תקשורת. כשמדובר במצב קונפליקט, הילד מסרב להאזין, כי במצב זה  המילים אינן עוד אמצעי תקשורת אלא משנות את ייעודן והופכות לכלי נשק. לכן, במצבי קונפליקט, אי אפשר להעביר אל הילד 'החרש' כלום באמצעות מילים בלבד. כל מה שיאמר לו, ייתפש על ידו כתוקפנות והמענה כבר מוכן אצלו מבעוד מועד וכך מתפתחת 'מלחמת מילים'. גם אם הילד אינו עונה כלל, הוא נמצא במצב של מרידה וההוכחה לכך היא מעשיו בפועל. אי-ציות והתנהגות פִּרחָחית הן השיטות הנפוצות ביותר של הילדים. טל השים עצמו כאילו הוא מקשיב, כי הדבר תאם את תכניתו. בפועל הוא לא שמע כלום מדברי אביו ולא עלה על דעתו ולו לרגע לעשות דבר ממה שנאמר לו. להיראות כאילו הוא מקשיב היה מחיר זעום לשלם, בכדי לעשות בהמשך כרצונו, בדיוק כפי שלדולפין זהו מחיר פעוט לקפוץ מעל המים ועבור כך לקבל דגים לרוב. אז מי בעצם מאלף כאן את מי, המאלף את הדולפין או אולי דווקא להיפך?

מה אם כן ניתן לעשות אם הסבר מילולי הגיוני אינו אפקטיבי? אפשר לפעול: למשל, לקחת את הרובה מטל. "אני מצטער שאתה לא רוצה להתנהג לפי הכללים. תוכל לקבל את הרובה כשתהיה מוכן לכך". שיטה זו יכולה להתאים לפעמיים-שלוש בלבד. בפעם הבאה יש לקחת את הרובה לצמיתות ולא לאמר יותר דבר וחצי דבר בנושא. אין מדובר בעונש, וגם לא בתוקפנות כלפי הילד, אם היא אכן מבוצעת באופן רגוע ואסרטיבי. הפעולה הזו מלמדת את הילד שככה זה בחיים ושיש למעשיו תוצאות והשלכות מעשיות, מעבר למילים. כל זמן שההורה מקפיד על העברת מסר אחיד, עקבי ונחוש וכל עוד הוא מיישם את זכותו לשמור על הסדר, לא יתפתחו מאבקי כוח.

אם כך – אם אתם מעוניינים לשפר את התקשורת עם ילדכם, ולהעביר לו מסרים חינוכיים בצורה יעילה ומכובדת – מומלצים מעשים ולא מילים.  

יום שני, 30 בינואר 2012

להפחיד את הפחד


ד"ר ניר עישר כתב ביחד עם הפסיכולוגית עפרה מירון ליכטר את ספר הטיפול העצמי בחרדה ודאגנות - "להפחיד את הפחד", שיצא בימים אלה לאור.
ניר היה ועודנו איש מפתח בהכשרתי המקצועית ותרם משמעותית לחינוכי הפסיכותרפי וכיום הינו חבר, מדריך וקולגה.
מדובר בספר חשוב, שעשוי לתת מזור לאנשים רבים, שמצוקת החרדה לא מרפה מהם, ממררת את חייהם ופוגמת באיכותם.
מחקרים מוכיחים שוב ושוב כי חלק ניכר מבני האדם יכולים לטפל בחרדותיהם בעצמם וספר זה נותן מענה לאותם אנשים, שכן מדובר במדריך לטיפול אישי, שבו הסברים והוראות פשוטות לביצוע.
כמי שמשתף עם ד"ר עישר פעולה במסגרת ביה"ס לפסיכותרפיה של מכון פסגות בו אני מלמד, אני שואף להביא לידיעתם של כמה שיותר אנשים את פירות ניסיונו הנרחב של ד"ר עישר בטיפול בחרדה על מנת שהספר יעניק להם הקלה ושקט.


יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

לא לרחם על הילד


גם כשהבעת רחמים לילד מוּצדקת – היא מזיקה. אנחנו לא יכולים לגונן על ילדינו מפני החיים. כדאי לזכור שהאומץ והכוח לעמוד בפני תהפוכותיהם נרכש כבר בילדות. בכדי להראות לילדינו את הסיפוק שבהתגברות על מכשולים, עלינו לטפל תחילה בכניעתנו הכמעט אוטומטית לרחמים. אמחיש את העניין בשתי דוגמאות.

______________________________________

דנה בת החמש עם חום גבוה ומכאובים, נלקחה לביה"ח. מעבר לדאגת האם, היא חשה מרירות על שכזה דבר קורה לילדה. תרופות ניתנו לדנה בזריקות ודם מהווריד נלקח לבדיקות וחרף עִרפולה, היא צעקה עם כל דקירת מחט. רחמי האם הלכו וגברו והיא הביעה מחאתה בפני הצוות על אכזריותו כלפי ילדה כה קטנה. מששוחררה מקץ 3 ימים, היא החלימה באיטיות, תוך שאימא משרתת אותה כשפחה. היא לא ידעה איך לפצותה על מחלתה הקשה והממושכת. ככל שדנה החלימה, כך הפכה ליותר תובענית ואימא המתעייפת והולכת, החלה לאבד שליטה, עד שיום אחד התפרצה בכעס. דנה הנדהמת נבהלה, פרצה בבכי וחשבה "איך היא יכולה להיות כזאת רעה אלי אחרי שהייתי כל כך חולה?" כתגובה, שבה אימא אכולת האשמה לסובלנותה כלפי דנה ביתר הקפדה. דנה ספגה עמוק לתוכה את מנות הרחמים מאימא ועכשיו, משלמדה כי היא ראויה לרחמים גדולים, היא גם למדה שהיא צריכה לרחם על עצמה. כך מתחיל מעגל הקסמים.

ילד חולה זקוק להבנה ותשומת לב ונטייתנו הטבעית היא לרחם עליו. הוא לא יכול לדאוג לעצמו וזה אכן תפקידנו. אך בדאגתנו עלינו להישמר מלהיסחף לתגובות רחמנות מיותרות. עובדה היא שאיננו יכולים להגן על ילד מפני סבל, שהינו חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע מחיינו. ילד חולה זקוק מאיתנו להבעת אמון בגבורתו ולהפגנת השתתפות. מחלה ממחישה לילד את חוסר האונים שלו וקטנותו ולכן עלולה להיות הרסנית לרוחו. רחמים בעת זו רק יחלישו את כוח עמידתו ויחבלו באומץ ליבו. רחמים ממחישים לילד שהוא חסר ישע, במקום לחשל את נפשו. יחס נכון יהיה יחס אוהב ומסור במקביל לסירוב תקיף לנהוג בילד כבחסר ישע יותר ממה שהוא במציאות.     

______________________________________

מאיה בת הארבע התנדנדה על הנדנדה החדשה בשכונה. יעלי בת החמש, ביתם המאומצת של השכנים, דחפה והפילה אותה מהנדנדה והתיישבה במקומה. מאיה קמה, החזירה מכה ליעלי והלכה לנדנדה הישנה. ברגע שהתיישבה מאיה על הנדנדה, זינקה יעלי משלה ודרשה את זו של מאיה והשתיים החלו לריב.
אבא של יעלי הגיע והחל לדבר עם הילדות. הוא ביקש מיעלי לבחור איזו נדנדה היא רוצה, הושיב אותה בתוכה והחל לנדנדה ובהמשך הציע לנדנד גם את מאיה, שאמרה: "אני יכולה לבד". בשנייה שהצליחה מאיה להניע את נדנדתה, שוב דרשה יעלי להתחלף. אביה החל שוב לתווך. אז הגיעה אימה של מאיה ושאלה: "למה אתה נענה לכל דרישותיה?". האב ענה: "תראי, אני אף פעם לא מתנגד לה, המסכנה הקטנה שלי, אחרי כל מה שעברה?! בחיים לא אצליח לפצות אותה על התחלת חייה הנוראה". "מה קרה לה בינקותה?" שאלה אימא של מאיה והאב השיב: "את יודעת, היא מאומצת".

האב רואה עצמו כמושיע שייעודו בחיים להציל ילדה ברזילאית אומללה. לתפיסתו, כל האהבה והמסירות שבעולם לא יצליחו להסיר את הכתם שדבק בילדה. אך השקפתו זו איננה מציאותית. רחמיו רחוקים מלעזור לביתו ומייצרים תוצאות שונות בתכלית. אותו 'כתם' לא הזיק לנפש ביתו ורק גישתו של האב היא שמזיקה. יעלי כה מפונקת עד שהיא לא יודעת להועיל לעצמה בעת מצוקה. היא סיגלה לעצמה את האמונה הבסיסית שלפיה "הגורל התאכזר אלי ולכן על העולם לפצות אותי".

הרחמים הם מלכודת שהורי ילדים נופלים לתוכה. לדוגמא - בחיי ילד מאומץ לא בהכרח עומדים יותר מכשולים מלכל ילד אחר, אלא אם הוצבו ע"י הורים המוּנָעים מרחמים. כדי לסייע לילד להשתלב בסביבתו, זו שגיאה להעניק לו עמדה מיוחדת. ילדים שרואים עצמם כ'מיוחדים', מעצבים לעצמם מערכות אמונות וערכים שביסודן טעויות, ומתוכן הם מפתחים ציפיות שעליהם הם יתאכזבו בהמשך. כל ילד באשר הוא, ראוי לאותו יחס מכבד ולאותו טיפול, בין אם הוא חולה, מאומץ, יתום מהורה, בכור או בן זקונים. על הורים להימנע מלפעול אוטומטית מתוך רחמים ותפקידם הוא להראות לילד את הבנתם ולתמוך במאמצי הילד לחתור לעתיד. 

ברגעי משבר, ילדים נושאים עיניהם אל המבוגר בכדי לראות איך הוא יגיב למצבם ולמצוקתם ואז הם למדים מתגובתו.
על ההבדל בין השתתפות לבין רחמים להיות ברור להורה:
השתתפות משמעה, "אני יודע איך אתה מרגיש ועד כמה קשה לך. אני משתתף בצערך ואנסה לעזור לך להתגבר על הקשיים". רחמים מנגד, מבטאים עליונות ומידה של בעלות על האדם שמעורר רחמים - "מסכן אומלל שלי, צר לי עליך. אשתדל ככל שאוכל לפצות אותך על סבלך".

צער על מה שקרה זו השתתפות. 
צער על מי שלו קרה זו רחמנות.

אם כך, אל תרחמו על ילדיכם, אלא השתתפו בסבלם כשצריך וכך תעזרו להם להתעצם. 

יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

אל תתערבי, אל תתערב!


דני נכנס מייבב בבכי: "א-י-מ-א, אבא צרח עלי". אימא עזבה מייד הכל, חיבקה את דנה ברחמים ושאלה אותו למה אבא צעק. דני: "הוא השתולל וצרח עלי שאני חצוף ושעוד מילה אחת והוא יוריד לי סטירה". "טוב חמוד, אני אטפל בזה. עכשיו אתה יכול להפסיק לבכות, נכון?". כשדני נרגע, הוא שמע בעניין רב איך אימא יוצאת לאבא לגינה וגם היה ער לכל הויכוח שנוצר. אימא אמרה לאבא שהיא מתנגדת לצעקות על הילד ואבא הודיע לה באותה תקיפות שדני הוא גם בנו שלו ושכאשר הוא מבקש ממנו לעשות משהו הוא לא מוכן לתשובות חצופות מדני.  

יחסים אישיים בין שני אנשים שייכים לאותם השניים וכך בין היתר גם יחסיהם של דני ואבא. לאימא אין כל יכולת בריאה ואמיתית לפקח על יחסים אלה. כשהילד מספר שאבא צעק עליו היא יכולה לכל היותר לומר: "אני מצטערת שצעקו עליך. אם אתה רוצה להימנע מזה אולי תוכל למצוא דרך התנהלות אחרת כדי שזה לא יקרה". בהמשך היא יכולה לעזור לו גם לגבש דרכי התמודדות אחרות. אם רוצים לחנך, אי אפשר לעמוד לצד אחד המתעמתים. במצב הנוכחי, דני מרוצה מהמצב. למעשה שלושת בני המשפחה משתפים פעולה נהדר. בואו נראה מדוע-    
האם היא הדומיננטית במשפחה. דני הוא המומחה לחרחור ריבים בין הוריו ולדני ולאימא יש בעצם ברית להכנעת האב. דני מפעיל בתחכום את אימא כמושיעה שלו. המחיר לכך הוא שהתפתחותו הכללית תהיה לקויה, כי במצבים קשים, במקום לפתח את כישוריו על מנת להתגבר עליהם בכוחות עצמו, דני מתרגל לפנות לעזרה. אבא, שהחליט שלא להישבר מול אימא, ממשיך בתוקפנותו, ואימא שהחליטה שהיא תהיה הקובעת האחרונה ביחס לילד, משפילה את האב. כלומר - אימא ודני עושים יד אחת נגד אבא, אבא ודני משתפים פעולה בלסבך את אימא, ואבא ואימא משתפים פעולה במאבק על התמודדות על דומיננטיות. המרוויח העיקרי הוא דני. אבל דני הוא גם הנפגע העיקרי.

יחסים אלֶה אינם חיי משפחה הרמוניים ודני לא לומד בהם לנהוג בנימוס כלפי הזולת וכלפי אביו. הוא אמנם לא אוהב שצועקים עליו אך הוא מוכן לשאת במחיר עבור השגת תגובה כלשהי מאבא ועבור זכייה בהגנתה של אימא. אימא, שאיננה מאמינה בצעקות, מנצלת הזדמנויות אלה כדי להשליט את תפיסותיה על בעלה. לטובת דני, על אימא להפסיק להתערב בענייני אחרים ולחדול לנסות ולשלוט על סביבתה. זו זכותה לנהוג כאמונתה ולא לצעוק, אך אין זה נכון שתאמר לבעלה איך לנהוג בבנו. יחסי האב ובנו הם עניינם ולא עניינה. טבעי מאוד שהורים חולקים עמדות שונות בנושאים שונים. טוב היה אילו הגיעו להסכמות בכל הנוגע לגידול ילדיהם. אך הסכמות אלה אינן הכרחיות. במציאות, הילד מחליט בעצמו מה הוא מקבל ומה הוא דוחה מהסובבים אותו. בגלל חלקוֹ הפעיל של הילד במשפחה, אנחנו רואים שגם כשיש הסכמה מקיר לקיר בין ההורים, מה שקורה בפועל הוא שיחסם אליו שונה. הילד יודע מניסיונו איך למָצות את הטוב ביותר עבורו מכל מערכת יחסים וזו למשל גם הסיבה שהילד איננו מתבלבל בגלל היחס השונה שהוא מקבל מסבתא ומסבא ומאבא ומאימא.

מסתבר ממחקרים, שיש התאמה בין מידת תחושת המסוגלות של ההורה ביכולת שלו לטפל בילדיו ובין התנגדות ההורה ליחס שהילד מקבל מאנשים אחרים. או במילים אחרות - ככל שההורה פחות מסוגל להשתלט על בעיות שמתעוררות עם ילדו, כך הוא בטוח יותר בצדקתו ביחס לאופן שאחרים צריכים לנהוג בילדו. כשההורה מגדל את ילדו להתנהגות נכונה, הוא אינו עוסק בהתנהגות האחרים לילד. אותם 'אחרים' הם פשוט חלק מהמציאות של הילד ובנוכחותם על הילד לחיות ולפעול.
הילד הוא אישיות בפני עצמה וככזה הוא מפתח יחסים אישיים עם כל אדם קרוב שבא איתו במגע ולא רק עם הוריו. חשוב שהילד יתְנסה בקשרים עם קשת רחבה של אנשים, בכדי שיוכל לפתח את היכולת להבין ולהעריך נכונה בני אדם. לכן, על ההורה לדעת היכן הוא עצמו מסתיים והיכן מתחיל ילדו. זו חובתו של ההורה לעודד הזדמנויות בהן יוכל לעזור לילד לעשות הערכה נכונה, במקום לנסות ולביים את התנהגות הזולת.

יום רביעי, 5 באוקטובר 2011

על התמכרות לאישורים ולהסכמות



מי לא אוהב שמעריצים אותו?  
מי לא נהנה משבחים וממחמאות?
אכן לזכות בתמיכת האחרים זה כייף. אך להיזקק לה זה כבר בעייתי, כי בהיעדרה – אתה הופך משותק וחסר ביטחון. כשהחתירה לאישור הזולת אינה עוד משאלה אלא צורך ואתה מוצא עצמך מקדיש זמן רב מידי במאמץ לזכות באישור ולהימנעות מדחייה – אתה בבעיה.

וודאי תסכימו איתי כי חיים פעילים ללא התנגדויות אינם בנמצא. התנגדויות הן תוצאת החיכוך האנושי שבחיים ו'המחיר' הטבעי אותו משלם אדם על עצם חיוניותו ולכן הן בלתי נמנעות. כלומר - לפחות מחצית מהאנשים בעולמנו מתנגדים למינימום חצי מהדברים שנאמר (וגם מצב של 50% הוא הישג מכובד). מכאן, שדרכו של עולם היא שלעולם לא אצליח להשביע את רצון כולם.
כשמישהו מתנגד למשהו שאמרתָ, במקום לשנות מיד את דבריך כדי לזכות בשבח, אפשר להיזכר שהנה עומד מולך אחד מאותם 50% טבעיים שלא מסכימים איתך. הידיעה העמוקה שכל מעשה או אמירה שלך עשויים לעורר התנגדות כלשהי והציפייה שהדבר יקרה, הם המפתחות ליציאה מהאומללות שבריצה אחר אישורים.


הגרוטסקיות האירונית שבמרדף
נעשה תרגיל מחשבתי. בוא נניח שניתן לקבל את אישורם של כולם ושהדבר אפילו בריא. עכשיו חשוֹב, מיהו האדם המוכר לך, שמשיג בעיניך את המידה הרבה ביותר של אישורים בחייו. איזה מין אדם הוא? למה כולם נמשכים אליו? איך הוא מתנהג ומתנהל?
סביר להניח שאתה חושב עכשיו על אדם גלוי לב, ישיר וענייני, חופשי מדעות של אחרים וכזה שהגשים את עצמו. אפשר לנחש שזהו אדם שאומר דברים בלי להתחשב בתוצאות ושנוקט יותר כנות מדיפלומטיה. הוא איננו אדם מעליב אך הוא אינו מבזבז זמנו במשחקי פוליטיקלי קורקט ועדינות יתרה.
נו, אז תגיד - זה לא אירוני? מסתבר שדווקא אלה שזוכים לאישורים הרבים ביותר, הם אלה שלא מחפשים אחריהם ולא מנסים להשיגם.        


צמצום הצורך לחיפוש אחר אישורים – משימה בלתי אפשרית?
המשימה אפשרית. מעבר לכך שעליך להכיר היטב את הרווחים שלך מהתמדה בהתנהגות זו, יש גם כמה אמצעים שאם תעבוד עליהם תצליח לצמצם את הצורך:
·         אמץ תגובות חדשות בהיתקלות בחוסר אישור. לדוגמא, במקרה בו לא מסכימים איתך הגב בפשטות וללא התרסה: "את מתרגזת, וחושבת שאינני צריכה לחשוב כמו שאני חושבת".  לא עם המילה "אני" בתחילה אלא עם המילה "את", מה שיזכיר לך שחוסר האישור אינו שלך אלא שלה ולכן אין לך סיבה לשנות עמדה או להתגונן.
·         עמידה על שלך כשנדמה לך שמישהו מנסה לשלוט בך ע"י אי מתן אישור: "אני יודע שהתרגלת שאשנה עכשיו את מה שאמרתי, אבל אני באמת מאמין במה שאמרתי ותצטרך להתמודד עם זה".   
·         כשנאמרו לך דברים לא בהכרח נעימים אך שעשויים לעזור לך, הוֹדֶה לבן שיחך. עצם התודה מייתרת את הצורך באישור.
·         'התאמן' בחוסר אישור וביכולת שלא להתעצבן. בחר אדם שנוהג להתנגד לך וצא לקראת התנגדותו בלי לאבד את שלוותך ובלי לשנות את דעותיך. ככל שתתאמן, תראה שאתה משתפר. זכור שאתה מצפה מראש לדעה סותרת ושאין בכך כל רע ואין לדעה כזו כל השפעה אמיתית עליך.
·         נתק את הקשר בין הערכתך העצמית לדעותיהם, דבריהם ומעשיהם של אחרים. בכל התקלות בהתנגדות, שנן לעצמך: "זה עניינם. אני מצפה מהם לנהוג ככה. דעותי לגיטימיות ככל דעה אחרת".
·         מחשבות של אחרים לא יכולות להשפיע  עליך אלא אם אתה מאפשר את זה. עם התקלות בהתנגדות שאל את עצמך:"אילו הסכימו איתי עכשיו, מצבי האמיתי היה טוב יותר?" מובן שלא. ככל שתקבל התנגדויות בשלוות נפש, תגלה שבפועל אתה זוכה ליותר הערכה וחיבה.
·         זה בסדר לסרב להתווכח ולסרב לנסות לשכנע. אמונה שלך בצדקת טענתך מספיקה.
·         צמצם התנצלויות במקרים בהם אינך באמת מצטער על דבריך. במקרים כאלה התנצלות היא תחינה למחילה והמחשבה שמאחוריה היא: "אם באמת הייתי מתכוון למה שאמרתי אתה לא היית אוהב אותי. לכן אני צריך עכשיו שתגיד לי בבקשה שאני בסדר". כשאדם זקוק לסליחה כדי להרגיש טוב, הוא נותן בכך לזולת שליטה ברגשותיו. 
·         היה ער למספר הפעמים שקוטעים את דבריך ואם אתה הוא זה שנסוג תמיד ובחן אם ביישנותך היא בעצם חיפוש אחר אישור.

קבלת שבחים היא חוויה מהנה ואין על כך מחלוקת. בטור זה כיוונתי לחיסון מפני הכאב המופיע כשאינך זוכה לקריאות עידוד והסכמה. כולנו הותנֶנו לדרוש אישורים מרגע לידתנו, לכן שינוי נוהג זה אינו קל ומצריך תרגול ולא רק הבנה. המאמץ עם זאת – שווה. התחסנות מפני אומללות במצבים של חוסר אישור היא אחד המפתחות לחיים חופשיים ושמחים הממוקדים בהווה.  

יום שבת, 24 בספטמבר 2011

להיות הורה גרוש


 תהליך גירושים בין בני זוג הינו משבר לכל בני המשפחה. על מנת לעבור תקופה זו בשלום ככל שניתן, כדאי לשמור במקביל על מודעות גבוהה לחוויה של בני הזוג הנפרד, ולחוויה מזווית ראייתם של הילדים.  תפקיד ההורה הגרוש בקשר עם ילדיו מקבל משמעות חשובה ביותר דווקא בעת זו, אך בנוסף, אין לשכוח את הקשיים ואת תחושת הבדידות של ההורה המתגרש עצמו. אייחד טור זה למספר עקרונות תקשורת בסיסיים בין ההורים הגרושים וילדיהם.

איך לספר לילדים?
אין דרך נכונה אחת. לעיתים הילדים מצפים ל'הודעה' בגלל מתחים בבית. במקרים אחרים ההודעה מגיעה כרעם ביום בהיר, בפרט כשמעורבים גבר/אישה אחרים. כלל ברזל ראשון שיש לאמץ הוא לומר לילדים את האמת ורק את האמת. הילדים מסוגלים לעמוד בפני האמת יותר מכפי שההורה מצפה. שקרים יגרמו להם לאבד אמון בהורה. אין צורך לפרט את כל פרטי האמת, בפרט אם הילדים בגיל של לפני תקופת הנעורים. אם אפשר,שני ההורים יסָפְּרו יחד לילדים על החלטתם להיפרד.

אפשר לומר: "יש לנו חדשות מצערות לספר. כשהתחתנו היינו מאושרים ביחד אבל עכשיו  המצב שונה. ייתכן ששמתם לב שאנחנו לא מסתדרים זה עם זו בזמן האחרון. החלטנו שמוטב יהיה שלא נחייה יחד, ולכן אנחנו מתכוונים להתגרש.פירוש הדבר הוא שלא נהיה יותר בעל ואישה. אנחנו רוצים שתדעו שאין לזה כל קשר אליכם ושלא אתם גרמתם לגירושים. החלטתנו להיפרד נובעת אך ורק מכך שאנחנו לא מאושרים יחד. בגלל ההחלטה הזו אבא/אמא י/תגור במקום אחר ואתם תוכלו להיות איתו/ה לעיתים קרובות. אתם תישארו עם אימא/אבא. דבר אחד לא ישתנה לעולם – אני אבא (או אימא, תלוי בדובר) תמיד אהיה אבא שלכם ותמיד אוהב אתכם. אימא תמיד תהיה אימא ותמיד תאהב אתכם ואתם יכולים תמיד לסמוך על האהבה שלנו אליכם. אם אתם רוצים לשאול שאלות ביחס לגירושין ולמשמעות שלהם לגביכם אתם יכולים לשאול עכשיו או בכל זמן אחר".

כשלא מתאפשר לספר יחד, חשוב מאוד שכל אחד מההורים יספר בנפרד לילדים באופן אישי. עדיף לספר לילדים כשהם יחד ובכך להימנע מדאגה של כל אחד מהם ביחס למה נאמר לילד האחר.   
   
מתי לספר?
אני ממליץ שלא לספר ביום בו האב/האם עוזב/ת את הבית אלא כשבוע קודם לכן. לאחר קבלת הבשורה יופיעו רגשות ושאלות שהילדים עלולים לחשוש לבטא. שבוע ימים יאפשר להם הזדמנות לשאול את האב או האם ולהביע את הדברים. הרגשה שמאפיינת את מרבית הילדים ושנראית לנו הבוגרים כלא הגיונית, היא שהגירושין הם באשמתם. לא תמיד הילד מבטא תחושה זו ואין לצפות שהוא יבטא אותה בגלוי. לכן, יש להיות קשובים לרמזים עדינים שעשויים לבוא מכיוונו בנושא זה. חשוב להבטיח לילד שהגירושין הם תוצאת של החלטה שלכם בלבד, כיוון שאתם לא מאושרים יחד. בדרך כלל לא צריך להדגיש את הנושא יותר מידי ביוזמתכם וללא הבעת רגשות ורמזים מצד הילד בעניין זה, כי אז הוא עלול לראות באִזכור חוזר ונשנה סימן לכך שהוא צודק, אלא אם הילד ממשיך לרמז על רגשות אשמה אלה. במקרה זה, יש צורך לשוב ולהסביר את הנקודה הזו.   

מסרים מחזקים
כשאחד ההורים עוזב את הבית, החוויה המיידית של הילד היא של נטישה. אבא (או אימא) עוזב אותי (ובמקביל, גם ההורה העוזב חש בדיוק את אותה התחושה באותם רגעים. הוא מרגיש נטוש ובודד). איך אם כך תוכלו לעזור להם? חזרו ושנו באוזניהם שאתם אוהבים אותם ושזה לא ישתנה לעולם. עשו זאת בין אם פנים מול פנים ובין אם בטלפון. משמעותה של שיחת טלפון כזו לילד היא: "למרות שאבא/אמא לא גר/ה איתנו יותר, הוא/היא עדיין אוהב/ת אותי". אל תצפו מילדכם להיות מילולי מידי בשיחות טלפוניות אלה.  אך אל תטעו לחשוב שאין טעם בשיחות טלפון אלה רק כי הילד לא מגיב מילולית. השיחות הללו משמעותיות מאוד ונוסכות בילד ביטחון רב, גם כשאין תגובה מילולית מצידו. גם מכתבים, מסרונים ואי-מיילים הם דרך מצוינת ועשויים להיות חשובים ומשמעותיים. הם גם מאפשרים לילד לשוב ולקרוא בהם עוד ועוד וכך לחזק את התחושה שלא זנחו אותו.   

איך עוברים את זה בשלום?
לבסוף, על ההורה העוזב לדאוג גם לעצמו כך שיחוש שייך ומאוזן, בין אם על ידי חברים, משפחה או תמיכה מקצועית. הורה שלא מצליח להתמודד עם קשייו ולהסתגל למצב החדש, מתקשה מאוד לעזור לילדיו. במהלך תקופת הגירושים, תמיכה מקצועית, גם אם ממוקדת וקצרת מועד, עשויה לסייע מאוד באימוץ ונקיטת התנהגות נכונה ומושכלת ובבניית מערכת אמונות מציאותיות, אשר ישמשו בסיס איתן להתמודדות עם תקופת המשבר. הורה מתגרש שהינו מודע, מודרך, איתן ומאוזן יצא מחוזק מהשינוי, ויוכל גם לספק תמיכה רגשית לילדיו.   










                               

יום רביעי, 15 ביוני 2011

חיים בלי תלונות – משימה בלתי אפשרית?


 
כשבו
    
כשבוחנים זאת באופן מעשי, מתברר שמידת הקבלה של אדם את עצמו ומידת אושרו באים בין היתר לידי ביטוי במידה בה הוא מתלונן על קשיים וחסרונות שהוא תופש אצל עצמו, שאינם בשליטתו, כגון "אני נמוך מידי", אני לוזר".
כשאדם מתלונן לאחר על מה שאיננו אוהב בעצמו, הוא מגביר בכך את חוסר שביעות רצונו שלו עצמו, שכן האחר לא באמת יכול לייצר שינוי אמיתי באופן בו האדם תופש את עצמו. זה המקשיב לתלונות יכול אמנם להכחיש את תוכן התלונות אבל המתלונן לא יאמין לו. במקרה בו יפגין המקשיב רחמים, פעולה זו רק תבזה את המתלונן ולא תועיל לו במאום.
נסו לשאול את עצמכם, איזה מענה אתם באמת מצפים לקבל מהמאזין לתלונותיכם? האם הוא באמת יכול לחולל שינוי? אם תקדישו מחשבה לשאלה זו, תתחילו אולי לחוות את האנרגיה המבוזבזת שבתלונות, שאותה אפשר לתעל למשל לאהבה, לשבח והגשמה עצמיים או לעזרה לאחרים בכדי שיגיעו גם הם להגשמה עצמית.
ההתלוננות המתבטלת באזני הזולת  מעודדת רחמים עצמיים ומשתקת את היכולת לקבל ולהעניק סימפטיה כנה. אדם המקבל את עצמו בכנות, לא יבחר להתלונן באזני מי שאינו יכול לעזור לו. אם מדובר בדברים שהוא אינו אוהב עצמו, הוא יחליט לנקוט במעשים שמתאימים לשינוי הנכסף על פני התלוננות.
ערכו ניסוי ובבילוי הבא שלכם עם עוד כ-3 זוגות רשמו בפניכם כמה מהשיחה עסקה בתלונות עצמיות ושאלו את עצמכם עד כמה התלונות שהושמעו הועילו מעשית במשהו ותגלו את חוסר התכלית שבשיגור סתמי של תלונות.

ובכל זאת, למה בכל זאת בוחר אדם שלא לקבל את עצמו ואת המציאות ובמקום זאת להתלונן?
לכל התנהגות קיימת סיבה, ומה שמחזק אותה הוא גמול כלשהו, גלוי או נסתר, גם אם בעיני המתבונן מהצד הגמול שגוי. כשאדם בוחר להתלונן על חולשותיו וקשייו מול האחר ולהתייחס אל עצמו כאל חסר אונים, הוא פעמים רבות מרוויח מכך שני סוגי הימנעויות: הימנעות מסיכונים שקיימים בעצם יצירת קשר איתן ואמיתי (נטול תלונות בתור קביים לשאת עצמו עליהם) או מהצד השני הימנעות מבקשת עזרה אוטנטית כשיש בכך צורך. בפעמים אחרות הסיבה להתלוננות העצמית נעוצה בנסיגה למצב של השְבָּעת רצון "הגדולים" כמו פעם כשהוא היה "ילד טוב". כשמבררים זאת, מגלים לא אחת שהאדם מאמין שכל עוד הוא נותר חסר ערך, אין לו מן הסתם עבור מה לטרוח להשתפר ולכן הוא גם לא צריך להתאמץ. בנוסף, כ'מיסכן' האדם זוכה בלא מעט רחמים ותשומת לב. בהלך המחשבה התְלוּנָתי, האדם מנציח שעירים לעזאזל שאשמים באומללותו ובכך חוסך מעצמו את הצורך בנשיאה באחריות להשקעת מאמץ.                                                                                     אחרון אחרון חביב, בפסגת הסיבות לבחירה בהתלוננות, ממוקם האדם הבוחר בתפישה מוכרת ומכאיבה, המתבטאת בחוסר יכולת לחיות את חייו כפי שהיה רוצה, מחשש שאם הדבר יקרה, הוא יחוש כלא ראוי לאושר הזה (כאימרתו של וודי אלן: "אינני מוכן להשתייך למועדון שמוכן לקבל אותי").   
ניכר מהדברים, שקל יחסית לתחזק מערך של בוז, הכרוך במינימום הסתכנות מאשר במצב בריא של קבלה עצמית. לתפישתי, מאחר והצמיחה היא העדות היחידה לחיים, הבחירה בסירוב לצמוח משולה לבחירה במוות.  כשהאדם מצויד בהבנה הזו ביחס להתנהגותו, הוא יכול לכוון עצמו להחלטה על שינוי, בכיוון תהליכי צמיחה וקבלה עצמית, המושתתת על ראייה מציאותית של עובדות, פרשנויות מציאוּתיוֹת של אירועים והכרת האמונות הבסיסיות שהאדם מחזיק בהן והמרתן באחרות בתהליך מסודר ונכון.