וינסטון צ'רצ'יל אמר - 'זה לא מספיק שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לפעמים עלינו לעשות את מה שנדרש'
"טוב, אני צריכה ללכת, אני חייבת להיות בבית עד חמש ולא דקה אחרי", אמרה האימא לחברתה בבית הקפה. "חבל, רק הגענו. למה?" השיבה החברה. "כי הבטחתי לקורלי שבחמש אגיע הביתה. כשאני לא מגיעה בול בזמן, היא גואה בפחד נוראי, נהיית היסטרית, בוכה ועומדת מול החלון ומחכה לי".
אימא אוּלְפָה ע"י ביתה קורל. קורל אומרת ואימא מבצעת. הפחד של קורל אמיתי וקשה, ומשמש אותה בכדי להשתלט על אימא. אימא מצידה, לא רוצה כמובן להקשות עליה עוד יותר. אז איך זה קורה?
קורל היא לא 'קורבן' של פחד, שקפץ עליה מתקרת החדר. היא למדה את הפחד הזה בשלב כלשהו, עקב מחשבה או אמונה מסוימת. הרגש המפחיד שהיא חשה הוא אותנטי ואיננו העמדת פנים, אף שהמחשבה שהובילה אליו כנראה שגויה. בשלב כלשהו קורל גילתה, כנראה במקרה, שניתן להשתמש בפחד כשיטה לתועלתה ומאז היא הפכה לשבויה של שיטתה עצמה. תרומתה של אימא לעניין היא עצם התרשמותה מפחדיה של קורל, מה שהפך את הפחד למכשיר, מעבר לתפקידו הטבעי כתמרור אזהרה ותו לא.
מחקרים מלמדים כי איננו חשים פחד בעת סכנה, אלא רק לפניה או אחריה, במחשבות כגון "יא אללא מה יכול היה להיות אם..." או "מה יהיה...". אלה מופיעות רק כשמשבר מסוכן חולף. אז אנחנו מתחילים לרעוד, ליבנו פועם בעוז, אנחנו מזיעים ולעיתים, כשאנו תופסים מצב ככזה שלא נוכל לו, אנחנו קופאים. כדי שלא נתבלבל, חשוב שנבדיל בין חרדה לבין בהלה, השונים זה מזה. אנו וגם ילדים, נבהלים למשל מרעש פתאומי או מנפילה. התגובה תהיה רגעית וממוקדת לאירוע. חרדה היא מה שמתפתח לאחר האירוע המבהיל. אם ההורה מגיב לאירוע שעבר על הילד בחרדה, הוא מחזק את דאגת וחרדת הילד ובמקביל מחזק בעצמו את רגישותו לפחדיו של הילד.
כשילד נתקל במצב מפחיד חדש המאיים עליו, הוא בוחר בד"כ להתמודד באחד משלושת האופנים הבאים:
1. התבוננות כיצד מבוגר מתמודד עם המצב (חיקוי)
2. קפיאה או בריחה מזירת האירוע המפחיד
3. התנסות בפחד (העזה וחוויה של הסיטואציה שממנה הוא מרגיש שהוא רוצה לברוח)
נועה בת השלוש וחצי הושכבה במיטה ע"י אימה, שכיסתה אותה, הדליקה את האור במסדרון וכיבתה את האור בחדרה. "אימא, אבל חושך" צעקה נועה כמידי ערב. "כן מותק, אני לא עוזבת אותך, אין לך ממה לפחד, אני כאן לידך". "אבל אימא, אני מפחדת בחושך, אני רוצה שתשאירי את האור". "יש אור במסדרון נועל'ה, אימא כאן איתך". "ולא תלכי אימא?" "לא. אהיה איתך עד שתרדמי". כשעה ארוכה חלפה עד שנועה נרדמה, כשבכל כמה דקות התרוממה לבדוק אם אימא עוד לידה.
הרציונל של אימא היה, להרגיל את נועה לחושך על ידי הרחקה הדרגתית של האור. שלא במודע אימא הייתה עיוורת לאפשרות שנועה משתמשת בפחד כדי להחזיקהּ קרוב אליה ולהשתמש בה כ'מושיעה'. כשאנו מגיבים בבהילות לפחדו של ילד, איננו עוזרים לו להתגבר עליו אלא מלמדים אותו להיאחז בפחד כדי להשיג שליטה. לחילופין ניתן היה לכבות את האור בחדר של נועה, להשאיר אור במסדרון, לכסות את נועה, לא להיות מופעלים ע"י פחדיהּ, לומר לה מילות עידוד ("אני יודעת שזה לא כייפ. את תתרגלי לחושך ותראי שברגע מסוים לא תפחדי עוד") ולצאת מחדרה. ואז, גם אם נועה תבכה ותצווח, אימא תתנהג כאילו שנועה ישנה.
אני יכול לדמיין עכשיו את פניהן הספקניות של חלק מהאימהות (והאבות). ובכן, שום אימא ואבא לא יוכלו להתחיל ולנהוג כך אם לא ישתחררו מהאמונה הפנימית שלהם, שהורה שאיננו נענה לבכייה של ביתו הוא אכזר. מרבית המבוגרים חשים דחף לגשת ולנחם ילד, בכל פעם שהם צופים בו סובל. אם רק היו יודעים שבמעשה זה הם מוסיפים לסבלו ומאריכים אותו, היו נמנעים מכך ולא ממשיכים להיות מונעים מרגשות האשמה שמשתלטים עליהם באותם רגעים.
ילד לא ילמד להתגבר על קשיי היומיום כשהוא מלא בפחדים. פחד לא מחזק את יכולת ההתמודדות של ילד. ככל שאדם חרד יותר, כך מתרבות הסכנות שבפניהן ימצא את עצמו. התוצאה החיובית היחידה של חרדה עבור ילד, היא גיוס תשומת הלב של ההורים וקבלת 'שירותים מיוחדים' בהתגברות על הפחד, שכאמור רק הופך אותו לתלותי יותר ומחריף את הבעיה.
כמובן שיש צורך ללמד את ילדכם להיזהר כשיש סכנה ממשית. אבל לא כדאי לבלבל בין זהירות ובין חרדה. זהירות היא הכרה בסכנה אמיתית, הגיונית ושקילה של התנהגות אמיצה אל מול נזק ממשי אפשרי. חרדה מתבטאת בהימנעות משתקת, לא הכרחית ולא מציאותית, מתוך פחד שאליו התרגל האדם. תפקיד ההורה הוא ללמד את הילד לנהוג זהירות היכן שצריך (בכביש, עם זרים, בים ובבריכה וכו'). לימוד זהירות אמור להיעשות ללא תחושת חרדה. החרדה היא המסוכנת והיא המחבלת באומץ הלב שעל הילד לפתח במצבים בהם אין סכנה ממשית. אם חינוך זה לא מתבצע באופן נכון, הילד למֶד למידה שגויה, שבמהלכה מנוצלים פחדיו להפעלת ההורה כמגונן ראשי הכרחי. כשההורה יפסיק להגיב לפָּחד, ילדו יהיה בסופו של דבר משוחרר. משוחרר מהפחד ומשוחרר מהצורך בהורה כתרופה לפחד.
"טוב, אני צריכה ללכת, אני חייבת להיות בבית עד חמש ולא דקה אחרי", אמרה האימא לחברתה בבית הקפה. "חבל, רק הגענו. למה?" השיבה החברה. "כי הבטחתי לקורלי שבחמש אגיע הביתה. כשאני לא מגיעה בול בזמן, היא גואה בפחד נוראי, נהיית היסטרית, בוכה ועומדת מול החלון ומחכה לי".
אימא אוּלְפָה ע"י ביתה קורל. קורל אומרת ואימא מבצעת. הפחד של קורל אמיתי וקשה, ומשמש אותה בכדי להשתלט על אימא. אימא מצידה, לא רוצה כמובן להקשות עליה עוד יותר. אז איך זה קורה?
קורל היא לא 'קורבן' של פחד, שקפץ עליה מתקרת החדר. היא למדה את הפחד הזה בשלב כלשהו, עקב מחשבה או אמונה מסוימת. הרגש המפחיד שהיא חשה הוא אותנטי ואיננו העמדת פנים, אף שהמחשבה שהובילה אליו כנראה שגויה. בשלב כלשהו קורל גילתה, כנראה במקרה, שניתן להשתמש בפחד כשיטה לתועלתה ומאז היא הפכה לשבויה של שיטתה עצמה. תרומתה של אימא לעניין היא עצם התרשמותה מפחדיה של קורל, מה שהפך את הפחד למכשיר, מעבר לתפקידו הטבעי כתמרור אזהרה ותו לא.
מחקרים מלמדים כי איננו חשים פחד בעת סכנה, אלא רק לפניה או אחריה, במחשבות כגון "יא אללא מה יכול היה להיות אם..." או "מה יהיה...". אלה מופיעות רק כשמשבר מסוכן חולף. אז אנחנו מתחילים לרעוד, ליבנו פועם בעוז, אנחנו מזיעים ולעיתים, כשאנו תופסים מצב ככזה שלא נוכל לו, אנחנו קופאים. כדי שלא נתבלבל, חשוב שנבדיל בין חרדה לבין בהלה, השונים זה מזה. אנו וגם ילדים, נבהלים למשל מרעש פתאומי או מנפילה. התגובה תהיה רגעית וממוקדת לאירוע. חרדה היא מה שמתפתח לאחר האירוע המבהיל. אם ההורה מגיב לאירוע שעבר על הילד בחרדה, הוא מחזק את דאגת וחרדת הילד ובמקביל מחזק בעצמו את רגישותו לפחדיו של הילד.
כשילד נתקל במצב מפחיד חדש המאיים עליו, הוא בוחר בד"כ להתמודד באחד משלושת האופנים הבאים:
1. התבוננות כיצד מבוגר מתמודד עם המצב (חיקוי)
2. קפיאה או בריחה מזירת האירוע המפחיד
3. התנסות בפחד (העזה וחוויה של הסיטואציה שממנה הוא מרגיש שהוא רוצה לברוח)
נועה בת השלוש וחצי הושכבה במיטה ע"י אימה, שכיסתה אותה, הדליקה את האור במסדרון וכיבתה את האור בחדרה. "אימא, אבל חושך" צעקה נועה כמידי ערב. "כן מותק, אני לא עוזבת אותך, אין לך ממה לפחד, אני כאן לידך". "אבל אימא, אני מפחדת בחושך, אני רוצה שתשאירי את האור". "יש אור במסדרון נועל'ה, אימא כאן איתך". "ולא תלכי אימא?" "לא. אהיה איתך עד שתרדמי". כשעה ארוכה חלפה עד שנועה נרדמה, כשבכל כמה דקות התרוממה לבדוק אם אימא עוד לידה.
הרציונל של אימא היה, להרגיל את נועה לחושך על ידי הרחקה הדרגתית של האור. שלא במודע אימא הייתה עיוורת לאפשרות שנועה משתמשת בפחד כדי להחזיקהּ קרוב אליה ולהשתמש בה כ'מושיעה'. כשאנו מגיבים בבהילות לפחדו של ילד, איננו עוזרים לו להתגבר עליו אלא מלמדים אותו להיאחז בפחד כדי להשיג שליטה. לחילופין ניתן היה לכבות את האור בחדר של נועה, להשאיר אור במסדרון, לכסות את נועה, לא להיות מופעלים ע"י פחדיהּ, לומר לה מילות עידוד ("אני יודעת שזה לא כייפ. את תתרגלי לחושך ותראי שברגע מסוים לא תפחדי עוד") ולצאת מחדרה. ואז, גם אם נועה תבכה ותצווח, אימא תתנהג כאילו שנועה ישנה.
אני יכול לדמיין עכשיו את פניהן הספקניות של חלק מהאימהות (והאבות). ובכן, שום אימא ואבא לא יוכלו להתחיל ולנהוג כך אם לא ישתחררו מהאמונה הפנימית שלהם, שהורה שאיננו נענה לבכייה של ביתו הוא אכזר. מרבית המבוגרים חשים דחף לגשת ולנחם ילד, בכל פעם שהם צופים בו סובל. אם רק היו יודעים שבמעשה זה הם מוסיפים לסבלו ומאריכים אותו, היו נמנעים מכך ולא ממשיכים להיות מונעים מרגשות האשמה שמשתלטים עליהם באותם רגעים.
ילד לא ילמד להתגבר על קשיי היומיום כשהוא מלא בפחדים. פחד לא מחזק את יכולת ההתמודדות של ילד. ככל שאדם חרד יותר, כך מתרבות הסכנות שבפניהן ימצא את עצמו. התוצאה החיובית היחידה של חרדה עבור ילד, היא גיוס תשומת הלב של ההורים וקבלת 'שירותים מיוחדים' בהתגברות על הפחד, שכאמור רק הופך אותו לתלותי יותר ומחריף את הבעיה.
כמובן שיש צורך ללמד את ילדכם להיזהר כשיש סכנה ממשית. אבל לא כדאי לבלבל בין זהירות ובין חרדה. זהירות היא הכרה בסכנה אמיתית, הגיונית ושקילה של התנהגות אמיצה אל מול נזק ממשי אפשרי. חרדה מתבטאת בהימנעות משתקת, לא הכרחית ולא מציאותית, מתוך פחד שאליו התרגל האדם. תפקיד ההורה הוא ללמד את הילד לנהוג זהירות היכן שצריך (בכביש, עם זרים, בים ובבריכה וכו'). לימוד זהירות אמור להיעשות ללא תחושת חרדה. החרדה היא המסוכנת והיא המחבלת באומץ הלב שעל הילד לפתח במצבים בהם אין סכנה ממשית. אם חינוך זה לא מתבצע באופן נכון, הילד למֶד למידה שגויה, שבמהלכה מנוצלים פחדיו להפעלת ההורה כמגונן ראשי הכרחי. כשההורה יפסיק להגיב לפָּחד, ילדו יהיה בסופו של דבר משוחרר. משוחרר מהפחד ומשוחרר מהצורך בהורה כתרופה לפחד.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה