נועם גורדון M.Sc

וְאָהַבְתָּ לְעַצְמְךָ כָּמוֹך

ילד גדל באופן טבעי כשהוא אוהב את עצמו. אך לעיתים קרובות, כבר מתחילת דרכו, שותלים ומדשנים בו המבוגרים את אמונת הליבה שהאחרים חשובים ממנו ושאין זה ראוי לאהוב את עצמו יתר על המידה. הוא למֶד שאהבה עצמית נתפשת כיהירות או כאגואיזם. בכדי להוכיח את איכותו האנושית והיותו 'טוב', למד הילד מקטנותו שהזולת קודם לו. המשפטים הללו בטח מוכרים לכם:  "יואבי, למה אתה לא נותן לחבריך את הצעצועים שכבר אינך משחק בהם?". "תשמעי שרון, היינו בחופשה והיה נהדר. הילד היה משהו. לא הרגשנו אותו". "איך העזת להגיד לה דבר כזה? היית צריך לדעת את מקומך ולשתוק". ברבות השנים מתחזק המסר הזה מכל החזיתות – משפחתית, חינוכית, דתית ועוד. וכך, מתבססת לה אצל האדם האמונה הבסיסית החבויה אך המושרשת מאוד – לא מצופה ממך לחיות באהבה עצמית, אחרת יחשבו עליך דברים נוראיים. האחר בעל משמעות ואילו אתה חסר משמעות. ומכאן גוזר האדם חוקים וכללים עבור עצמו: אינני סומך על שיקול דעתי ומסתמך על שיקול דעת האחר (שאם לא כן, אחשב כ...). במסווה של מונחים כגון - נימוסים, וותרנות ואדיבות, מהווים אלה חיזוקים שמבססים את הכלל השגוי הזה. כך לצערנו מתפתחת בין היתר בעיית הערכה עצמית נמוכה.

בלי משים ובאופן סמוי מהתודעה, הערכתו העצמית של האדם וּמעשיו, מתערבבים כאילו היו מיקשה אחת. האדם מתבלבל ולא מבחין בין הערכתו העצמית ובין התנהגותו, כש'מוסכמות' החברה מחזקות זאת באמירות כגון "אתה רע" כשהכוונה הינה "התנהגתָ רע". ילד השומע "אני לא אוהבת אותך כשאתה ככה", מבין ב-ד-י-ו-ק את מה שנאמר לו, בעוד אימו התכוונה לומר "אני לא אוהבת את איך שהתנהגת". מה כבר יכול לעשות ילד שנאמר לו כי לא אוהבים אותו? ולאיזה בוגר הוא גדל להיות? עם התנהגות לעומת זאת, יש מה לעשות ואותה ניתן לשנות.

אופן חשיבת האדם עושה שימוש מתמיד בשני הגורמים – עמדות החברה ותחושת הערך העצמי. אלא שבדרך עיוותי חשיבה גורמים להסקת מסקנות שגויות ולרגשות שליליים מיותרים.

לדוגמא:            

הבוס שלי אוהב אותי - אני מרגיש טוב

(*מסקנה שגויה)              אני מרגיש טוב כשהבוס שלי אוהב אותי      

                                    הבוס שלי כועס עלי ולא אוהב אותי - אני מרגיש רע

(*מסקנה שגויה)              אני מרגיש רע כי הבוס שלי לא אוהב אותי

(*מסקנה שגויה)              אם אני מרגיש רע, סימן שאני רע

(*מסקנה שגויה)              אני רע כי לא אוהבים אותי

כשהדימוי העצמי של אדם מבוסס על מה שהוא תופש כמחשבותיהם ותחושותיהם של האחרים כלפיו, קשה לו להיפטר מדפוסי חשיבה אלה. העובדה שדפוסים אלה קיימים מזה שנים, איננה מעידה על כך שעליהם להיות בהכרח מנת חלקו גם בעתיד. הקושי שבאימוץ הרגלי חשיבה חדשים הוא אמיתי, אך כדאי לזכור שהקשיים שהרגלי החשיבה הישנים מערימים באופן יומיומי על האדם הסובל מנחיתיוּת, קשים אף יותר.

חשוֹב לרגע על אלה שאותם אתה מעריך כבעלי יכולת נתינה ואהבה גבוהה. האם הם מתאפיינים בהתחבאוּת, בהרס עצמי או בוותרנות והשפלה עצמית? נדמה שתתקשה למצוא כאלה ביניהם. תחושת נחיתות איננה גזירת גורל. הטיפול בתחושת ההערכה העצמית הנמוכה שהפכה לדרך חיים אינו קל, אך הוא בהחלט אפשרי ומושג על ידי רבים בהצלחה.