ערכו
לעצמכם ניסוי קטן ושאלו פרפקציוניסט למה הוא חותר לשלמות. סביר להניח שהתשובות שתקבלו יהיו
מתוך אלה:
1.
הפרפקציוניזם
מקדם אותי ועוזר לי להשתפר כי הוא גורם לי להקפיד יותר
2.
הפרפקציוניזם
מונע ממני כישלונות כי הוא מחייב אותי להצטיין
3.
הוא מסב לי
אושר והנאה כשאני מצליח לעמוד ברף המחמיר שקבעתי לעצמי
4.
הוא התרופה
נגד טעויות אז ברור שאני לא מוכן לוותר עליו
לחתירה
המתמדת הזו לשלמות התייחס וינסטון צ'רצ'יל, כששאל: "למה עליך לעשות הכל על
הצד הטוב ביותר? אתה מקבל איזשהן נקודות על זה?" צ'רצ'יל התייחס רק לחוסר
התועלת שבפרפקציוניזם, בעוד שבמציאות הנטייה הזו מסבה נזק וסבל נפשי ותִפקודי
אדירים.
מהי
בכלל 'שלמוּת'? מושג
זה הוא בעיקרו רמייה אחת גדולה. לא קיים דבר כזה ששמו שלמות אלא בפילוסופיה
ובספרות. מדובר בחזיון תעתועים שתכליתו היא הונאה. ה'מושלמות' טומנת בחובה שלל רב
והבטחות רבות ובפועל מספקת רק אומללות. בחיים האמיתיים, אין דבר שלא ניתן לשפרו
ואין עצם שאם תתבונן בו בזכוכית מגדלת חזקה יותר, לא תמצא בו פגמים הראויים
לתיקון. האם ברגע זה ממש, עור רגלָייך חלק למשעי מְשֶיער וחף מכל וְריד וְנים? האם
אתה מרגיש עכשיו במיטבך, תוצאות בדיקות הדם שלך מושלמות, מצב חשבון הבנק שלך מושלם
והיחסים במשפחה פשוט לא יכולים להיות טובים יותר? אך לפני שאדכדך אתכם טוטאלית,
בואו נודה על האמת. מושלמות היא אשליה וכמוה גם הבינוניות. אלא שהבינוניות היא
רמייה עצמית נחמדה בהרבה, מהטעם הפשוט שהיא שימושית ומועילה ביותר.
בפועל,
אדם עומד בפני שתי אפשרויות. הראשונה היא שער כניסה מפואר ופנטסטי שמעליו רשום
'שְלָמוּת', והשנייה היא דלת עץ חומה ופשוטה שעל השלט שלה רשום 'ממוצע'. די ברור
לאן מתחשק ללכת כשעומדים מול שתיהן. אלא שכשפותחים את השער המושלם, נתקלים בחומה בלתי
עבירה ונשמע קול רועם האומר "רק ל-מ-ו-ש-ל-מ-י-ם"
כל ניסיון נוסף לחדור אותה רק מותיר אותך פצוע, כאוב, נטול הישגים ומיואש. בסמוך,
אם רק תפתח את הדלת החומה, תיווכח שמשתרע מעברה השני אחו ירוק, גדול, פרחוני
וקסום. אחו שאף לא פעם לא ראית כי היית עסוק בניסיונות חדירה לדלת הנוצצת.
להציע
לפרפקציוניסט להשיל מעליו את חליפת המושלמות, זו הצעה מפחידה ביותר. עבורו פעולה
זו כרוכה בסיכון להידרדרות ולפגיעה אנושה באיכותו.
הטרגדיה
של הפרפקציוניסט היא שכל התועלות שהוא רואה בפרפקציוניזם (שאותן פירטתי בתחילה)
מתבררות כהפוכות:
1.
הפרפקציוניזם
לא רק שאינו מקדם אלא שהוא משתק.
2.
הוא לא
באמת מונע כישלונות כי הוא מונע גם הצלחות, שכן הוא פשוט משתק.
3.
הוא לא מסב
אושר אלא חשש מתמיד וחוסר שקט.
4.
הוא איננו
תרופה נגד טעויות אלא מקסם שווא שמונע עשייה. בחששו שלא יעמוד בסטנדרטים המחמירים
שקבע לעצמו, הוא מעדיף להימנע.
מכאן,
שאותה הונאה ששמה מושלמות, מייצרת גם דחיינות. אם יעז האדם בכל זאת להיכנס מבעד
לדלת החומה והפשוטה, מה שיקרה לו בעיקר הם שני דברים.
הראשון,
הוא לא יצליח להפוך לבינוני והוא יבחין שמידי פעם 'בורחת לו' איזו הצטיינות. הליכה בשביל בינוני איננה הופכת את הצועד לבינוני, בדיוק כפי שריצה על מסלול הררי ומשובש איננה הופכת את הטריאטלוניסט לאצן גרוע. השני,
חרף הציפייה לאפרוריות הוא יחוש סיפוק שלא כבעבר, כשהלקה עצמו תדיר בגין אי עמידתו
בציפייה למושלמות. לא זו בלבד, אלא שככל שיצליח לשמור על עצמו בנתיב האמצע ולא
לגלוש למושלמות, ילך ויגבר הסיפוק שלו. וזאת למה? כי הפרפקציוניסט אוחז באמונה
מושרשת, שלפיה הדרך היחידה להיות באמת מאושר וליהנות מהחיים, היא להיות אדם מושלם
שמבצע כל דבר בצורה מושלמת. כלומר, קיימת בעיניו זיקה בין רמת הביצוע לרמת
ההנאה.
לפני
כמה חודשים הבחנתי שגומיות האיטום של המקרר יבשות ובקצותיהן אפילו החלו להיקרע.
החלטתי לבדוק כיצד מחליפים אותן לבד, הזמנתי סט גומיות המתאים לדגם הספציפי,
פירקתי את הישנות והרכבתי את החדשות. בעל מקצוע מבצע פעולה זו בכ- 40 דקות עבודה.
לי זה לקח 3 שעות. אופן הביצוע הלא מיומן, האיטי והגמלוני שלי, היו רחוקים ביותר
ממושלמים. אך הסיפוק שחשתי בסוף ההתקנה היה אדיר. מסתבר איפה שאין כל קשר בין רמת
ביצוע לבין סיפוק והנאה ולעיתים אף קיים יחס הפוך בניהם.
הנכס
היקר ביותר שיש לנו הן הטעויות וחוסר השלמות. אסור לוותר על היכולת לטעות. מטעויות
מתקדמים. אילו היינו מושלמים לא היינו יכולים ללמוד דברים חדשים ולהשתפר ושום
סיפוק של התגברות על קושי לא היה צומח. אם היינו מושלמים, היינו כבר יודעים את הכל
ולא סקרנים ביחס לכלום. והחשוב מכל, אף אחד לא היה מסוגל להבין ולאהוב אותנו. כי
הרי אי אפשר לאהוב מישהו שיודע הכל, שהוא כל יכול, שהוא מושלם מכל צד או במילים
אחרות – שהוא לא אנושי.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה