הימנעויות - אם כל חטאת

"הטבע הציב את האנושות תחת שני אדונים ריבוניים – הסבל וההנאה. שני אלה בלבד הם שאמורים להורות לנו מה עלינו לעשות, ואכן הם הקובעים מה נעשה".

          ג'רמי בנת'הם 

פרידריך ניטשה כתב "מה שלא הורג אותי מייד, מחזק אותי". ובכל זאת, די בידע האישי שלנו ובכמה מבטים ספורים אל עבר הסובבים אותנו, כדי לגלות, שאמירה זו נכונה רק ביחס לחלק מהמקרים. במציאות, לא כל מה שלא הורג אותי באמת מחזק אותי. אנחנו חווים מצבים רבים בהם משהו לא הרג אותנו אמנם, אך פגע והמשיך לפגוע בנו בעוצמה ועד כדי פגיעה משמעותית בתפקוד.

אז מה עושה אדם כשהוא עומד בפני סבל צפוי? עומדות בפניו 3 ברירות.

הראשונה – לשאת את המצוקה ולתפקד איכשהו חרף קיומה. אחרי ערב של שתיית אלכוהול במפגש חברתי, התעוררתי בבוקר וחשתי בתחילתו של כאב ראש. אמרתי לעצמי "אחרי מקלחת טובה, כוס תה ועוגייה, זה כנראה ישתפר" וכך נהגתי.

השנייה – בריחה ממקור הסבל הצפוי, כאשר נתקל בו וחווה אותו. כשהתעוררתי וחשתי בתחילתו של כאב הראש, אמרתי לעצמי "אוי לא, אני לא מסוגל עכשיו עם כאב ראש. אני חייב לקחת כדור" ואז בלעתי כדור בכדי לברוח מהמצוקה. כלומר, עוד בעבר למדתי מהי התגובה האפקטיבית, המפסיקה את הגירוי הבלתי נעים ועתה אני מוציא לפועל את הלמידה שלי, בכדי להפסיק מצוקה שכבר קיימת ופעילה.

 השלישית – הימנעות מראש מסיטואציה שבגללה או במהלכה מקור הסבל עלול פוטנציאלית לצוץ. עקב ראשיתו של כאב הראש שאני חש, המסקנה אליה הגעתי: "די, אני לא הולך יותר לאירועים חברתיים, אני רק סובל אחרי זה". מבחינה התנהגותית, הפסקתי מאותו רגע להשתתף באירועים חברתיים ובכך לתפישתי, אני נמנע מכאבי ראש.

בואו נתמקד לרגע בדפוס ההימנעות. במה נבדלות הבריחה וההימנעות זו מזו? בעת 'בריחה', האדם מפסיק גירוי לא-נעים אותו הוא חווה במציאות. אקט לא תמיד נכון לביצוע אבל בכל זאת מציאותי. אני חווה בפועל משהו לא נעים ואני מפסיק אותו. בהימנעות לעומת זאת, האדם מוֹנֶע מעצמו מלחווֹת את המציאות מראש, עוד בטרם חווה כלל גירוי לא נעים כלשהו.

חדי העין יכולים להבחין כבר עכשיו, בסכנה הטמונה בהימנעויות. אנחנו רואים, שבעוד שבבריחה האדם מגיב למציאות לא נעימה אותה הוא חווה בפועל, בהימנעות האדם איננו מגיב למציאות כי אם לתחזית סובייקטיבית שיש לו ביחס למציאות עתידית. התחזית נוצרת עקב סימן מקדים כלשהו שבו האדם רואה ניבוי למציאות שלילית, שלכאורה מתרגשת עליו. לפיכך, כשאדם נמנע, הוא כלל איננו מגיב לגירוי לא נעים! הוא פשוט מונע מראש את הסיכוי להופעתו. היות שהרגיל עצמו להימנע, הוא כבר איננו מגיב למציאות האמיתית, אלא למציאות מדוּמָה, המתרחשת כל כולה בתוככי ראשו. לכן, תחזיותיו השליליות נסמכות על מציאות וירטואלית המתחוללת במחשבתו בלבד, אותה הוא מדמה למציאות ומכאן שרגשותיו (פחד, בושה, אשמה, חרדה...) גם הן תוצרים של מחשבות ולא של מציאות, מה שמוביל להתנהגות הימנעותית הנובעת מתחזיות מחשבתיות, שעבור האדם הנמנע, הן מציאות אמיתית לכל דבר. וכך, נותר האדם הנמנע במעגל מייסר, שגוי ומיותר, המזין את עצמו, כשהוא משוכנע בצדקת דרכו ואיננו מבין למה הוא סובל כל כך. לא קל להוכיח אותו על טעותו, שכן אותו אדם עושה את הדבר הנכון ביותר שהוא יכול מבחינתו. הוא בסך הכול מנסה שלא לסבול, בדרכים ההגיוניות והמוכרות לו.

חשוב לציין כי הימנעויות משחקות תפקיד חשוב בחלק ניכר של המצוקות האנושיות. בכל הפרעות החרדה למיניהן, להימנעויות תפקיד עיקרי ומכריע, הן בהופעת והתגברות ההפרעה והן בשימורה. כנ"ל ביחס לדיכאון, להערכה עצמית נמוכה ובעוד הפרעות תפקודיות ונפשיות רבות. הטיפול הפסיכולוגי הקוגניטיבי התנהגותי מציע כלים טיפוליים מדעיים להתמודדות ולהחלמה מהפרעות, בין היתר תוך התייחסות משמעותית לנושא ההימנעויות.