עבד או בן חורין

מעבר מעבְדוּת לחירות כרוך בקבלת החלטות, בקבלת אחריות ובנטילת הגורל של המשתחרר לידיו. עֶבֶד איננו קובע את לוח הזמנים שלו, וזה נקבע אך ורק על ידי אדונו. בן חורין הוא כבר אדון לעצמו. וכאן, במקום בו אינך עוד מוּבל אלא מוביל, מתחילים בדרך כלל לצמוח הבלבול, הספקנות וחוסר ההחלטיות. 

שאלתי פעם מטופל, שהתלבט קשות מהי בעצם בעייתו, אם הוא מתקשה בקבלת החלטות. הוא ענה: "כן ולא". מעבר לחיוך שתשובתו מעלה, נשאלת השאלה מהו מקורה של חוסר החלטיות? מסתבר שבסיסה שורש מרכזי שמתגלה כמשמעותי. השורש הוא שורש ה'נכוֹנוּת' (שהכל יהיה נכון תמיד), החתירה לצדק, ולהשגת וָדָאוּת.

הוא מאופיין בראיית המציאות כמחולקת לקטגוריות: 'נכון / לא נכון'. לצורך העניין נניח שהוצעו לי שתי מִשרות ואני מנסה להחליט איזו מהן היא המשרה הנכונה לי. כשזהו הלך החשיבה שלי, אני עלול להישאר משותק, לרבות לאחר קבלת החלטה כלשהי, שכן קרוב לוודאי שאמשיך להעלות גֶרה את המחשבה שאולי ההחלטה שכבר קיבלתי היא שגויה.

אם אשנה את אופן החשיבה מ'נכון/לא נכון' למשהו בסגנון: "אין דבר כזה 'המִשרה הנכונה עבורי'. במציאוּת הפשוטה, אם אבחר באופציה א', סביר שהתוצאות יהיו... ומנגד הבחירה באופציה ב' תביא עימה את התוצאות ... אני לא יכול להיות בטוח בשום תוצאה אלא רק להפעיל שיקול דעת סביר ואז לפעול". מה שראוי להדגשה הוא שבדפוס השני, 'המסתכן' אני לא מקבל שום ערבויות וּוָדָאות מכל בחירה ובחירה.
האופציות העומדות בפני אינן נכונות או לא-נכונות, אינן טובות או רעות אלא פשוט שונות זו מזו. ירוק איננו יותר טוב מסגול אלא שונה ממנו. חם איננו רע מקר אלא שונה ממנו. תלוי בנסיבות. כשאוותר על מונחי הנכון/לא-נכון המכאיבים, יתחוור לי שקבלת החלטות היא במהותה שקילת תוצאות המועדפות עלי, ושאותה אני מבצע ברגע נתון בהווה.
יתכן שבנקודת הווה כלשהי שאחווה בהמשך (בעברית קוראים לזה בטעות 'עתיד') אחליט לשנות את הבחירה כי ההעדפות שלי יהיו אחרות. כשקיבלתי על עצמי את 'עוֹל הגמישות' שאיננה מתחייבת לוודאות ול'נכוֹנוּת', יצאתי מעבדות לחירות.

בדרך כלל, כשאדם שואל את עצמו את השאלה מי מחליט מה צודק, הוא לא מקבל תשובה המניחה את הדעת. הדבר הגיוני כי איש לא מחליט על כך. האמת האמיתית היא שאין ישות כזו 'צדק'. יש רגש שאפשר לקרוא לו 'תחושת צדק'. זו תחושה. ותחושה היא עניין יחסי ואיננה עובדה (גם אם יש האוהבים להתווכח עם קביעה זו על ידי העלאת דוגמאות שונות ש'מוכיחות' שיש צדק מוחלט). אפילו החוק איננו קובע מה צודק ומה לא, אלא רק מה חוקי. ההוכחה הפשוטה והבלתי ניתנת לערעור לכך היא שחוקים משתנים כל הזמן.

הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל כתב יחד עם אשתו את המסה החשובה 'על החירות' (המקובלת כמסמך המכונן של השיח הליברלי המודרני ב- 150 השנים האחרונות) ב 1959. הוא כתב שם: "לעולם איננו יכולים להיות בטוחים, שההשקפה שאותה אנחנו מנסים להחניק היא שגויה, וגם אילו היינו בטוחים בכך, עדיין היה זה רע להחניקה". כשמתלבטים בין השקפות, נדמה שראוי לכל אדם לומר את המשפט הזה לעצמו, לפני שהוא חורץ דין ביחס לאחת מהן. מבחינת התחושה הנפשית עדיף לחשוב במונחי "מה השוני היחסי בין דברים" על פני פסילה שלהם. זה עניין פרקטי. עדיף לחשוב ככה פשוט בגלל שמרגישים טוב יותר אחרי חשיבה כזו ולא משום טעם אחר.

היכולת של אדם לחיות חיים חופשיים ומאושרים יחסית איננה תלויה ביכולתו לבחור תמיד את 'הבחירות הנכונות', שכן בחירה נכונה היא מקסם שווא המשתנה לפי הנסיבות. היא תלויה ביכולת האדם לחשוב באופן שיגרום לתוצאות רגשיות מציאותיות ונכונות. החתירה למציאת 'הבחירה הנכונה/הצודקת' מקפלת בתוכה צווי 'עשה – אל תעשה' טוטליטריים, שאינם יכולים להתקיים בכפיפה אחת עם חופש והם שמנציחים את ההתלבטויות גם לאחר קבלת ההחלטה. ובקליפת אגוז - טובה מציאות 'לא וודאית' ביד, מחזיון תעתועים 'וודאי' על עץ.