אז מה זאת בעצם אמפתיה?

מה זו אמפתיה? האם זאת הזדהות עם התחושות של האחר? או אולי התנהגות רכה, חמימה ומלאת חמלה כלפיו?

האמפתיה איננה אף אחד מאלו. אמפתיה היא היכולת להבין לעומק את המניעים ואת הפעולות של הזולת, כך שאם תתאר לאותו אדם את הבָנוֹתֶיך, תגובתו תהיה: "כן, זהו, ככה זה בדיוק!".

כשנרכשת יכולת זו, נמצא עצמנו מסוגלים להבין ולקבל ללא כעס את התנהגות האחר, גם כשאינה נושאת חן בעינינו. זאת מכיוון, שהסיבה לכעסינו איננה התנהגות הזולת אלא מחשבותינו ביחס להתנהגותו. בהתבוננות אמפאתית על התרחשויות - כפי שהן נתפסות בעיני האחר, נצליח למנוע את מרבית המחשבות המכעיסות.

יש שיגידו: "אם האמפתיה היא תרופת פלא, למה בכל זאת המוני אנשים כועסים על אחרים כל יום"? צודקים. קשה לרכוש יכולת אמפתית. באופן 'טבעי', אנחנו שבויים בהרגלי חשיבה שמצמידים אוטומטית משמעויות משלנו להתנהגויות של אחרים. מחשבות אוטומטיות אלו לוקות בעיוותי חשיבה, המפרשנות את המציאות באופן שגוי. לא פשוט "להיכנס לראשו" של הזולת, והיכולת לעשות זאת מצריכה לימוד ותִרגול, אך המאמץ משתלם ביותר. אחת הדרכים לתירגול יכולת אמפתית היא באמצעות משחק תפקידים. הנה דוגמא:

בֶּני שם לב שלאחרונה יש לו יותר ויותר התפרצויות זעם ושהתנהגותו הפכה לפוגענית. כשמישהו מבני משפחתו / חבריו עשה משהו שלא נשא חן בעיניו, הוא התנפל עליו בצעקות. ההתפרצויות אִפשרו לו להפחיד את הסובבים אותו והוא אפילו נהנה מתחושת העוצמה שהלוותה לזה. במקביל הוא הבין שזה גורם לו בכל זאת לבעיות ושיוצא לו שם של חמום מח, נירגן וכיוב'. בני סיפר שבאחת מיציאות הבילוי שלו, שכחה המלצרית לקבל את הזמנתו והוא המתין ממושכות. גל כעס הציף אותו והוא חשב: "היא חושבת שאני לא שווה התייחסות. היא פשוט מזלזלת בי בלי בושה! מעצבנת".

באמצעות אמפתיה, יוכל בני לראות עד כמה מחשבותיו מנותקות מהמציאות. לכן, הצעתי לו לקחת חלק במשחק תפקידים, שבו הוא יהיה בתפקיד המלצרית ואני אשחק את חברו של בני שהזדמן למקום. בני התבקש להיכנס לנעלי המלצרית ולראות את ההתרחשות מנקודת מבטה, באופן הכי כן ומציאותי שהוא יכול. התנהל בנינו השיח הבא:

אני (כחברו של בני) – שמתי לב שלא ניגשת לקבל מהאיש שם, את ההזמנה שלו כבר לא מעט זמן.

בני (בתפקיד המלצרית) – וואי נכון, שכחתי לקבל ממנו הזמנה.

אני – למה עשית את זה? כי את חושבת שהוא אדם נחות?

בני– לא, לא, ממש לא. אני לא מכירה אותו מספיק בשביל לחשוב את זה.

אני – רגע, את רוצה להגיד שזה לא נכון שהחלטת שהוא חסר ערך ובגלל זה נמנעת מלקבל ממנו הזמנה?

בני (צוחק) – מה פתאום, זה בכלל לא בגלל זה.

אני – אז למה לא קיבלת ממנו את ההזמנה שלו?

בני – הייתי חולמנית ומוטרדת קצת. חשבתי כל הזמן על פגישה שצפויה לי בערב וזה דפק לי את הריכוז.

דרך משחק התפקידים, הצליח בני לדמיין ולשער את דרך החשיבה של המלצרית, והבין כמה טעה קודם לכן. זה הקל עליו, והפיג את כעסו כלפי המלצרית. בני החליט שהמלצרית התכוונה לפגוע בו ולכן עליו "להגן על כבודו". שניות ספורות של אמפתיה הוכיחו לבני שכעסו נוצר בגלל "קריאת מחשבות" שגויה של המלצרית.

ועל כך אומָר – סוף מעשה במחשבה (נכונה) תחילה.