למי מאיתנו לא מוכרת הדחיינות ("אני יודע שאני צריך לעשות זאת. אתפנה לזה אח"כ"). אין בה עבר, אין בה עתיד ויש בה רק הווה. מה שאינני עושה עכשיו, פשוט לא נעשה.
מה המנגנון שמייצר את הדפוס הזה? הָחְלָטָתי לביצוע עתידי של משהו שניתן לבצעו גם בהווה, מאפשרת לי להשלות את עצמי, שאינני מוותר על מטרתי למרות שבעצם אינני מבצע כלום. אני מוּדָע לכך שעלי לבצע אך אני חושש (שלא אבצע טוב, שאתאמץ, שלא אהנה). ע"י דחייה, לא אצטרך להודות שויתרתי. זהו אופן החשיבה השגוי שבעזרתו מתמודד הדחיין עם מה שנתפש כקשה/לא נעים.
במרבית המקרים, אנחנו כשירים, חזקים ויכולים לעשות את שאנחנו מחליטים לבצע. כשאנחנו דוחים, אנו נכנעים לספקנות העצמית, לדחף לברוח ולרמייה העצמית ובפועל מרחיקים עצמנו מזירת ההתרחשויות בחיים ששמה הוא 'הווה' וממירים אותה בבלוף - "זה ישתפר יותר מאוחר". המציאות מלמדת, שהעתיד אינו בהכרח משפר. בריאות מוזנחת לא תשתפר בעתיד ללא טיפול, יחסים בין אישיים בעייתיים לא ישתפרו מעצמם וקריירה לא מטופלת לא תנסוק בעתיד רק כי העתיד הגיע. חיים טובים יותר מושגים על ידי ביצוע פעולות מועילות. מעשיך בלבד הם שמעידים עליך, ולכן, התנהגותך ופעולותיך בהווה הן שמייצגות אותך.
הנה מס' מצבים החוזרים על עצמם בחיי כולנו, שבהם קל לנו להתפתות להחליט על דחייה במקום על פעולה:
• "אין לי זמן לזה"
אני מחליט לדחות ומסביר את אי העשייה בכך שיש לי סדר יום עמוס, שאני דואג שתמיד יהיה בו זמן למה שאני באמת רוצה לעשות (ומה אני באמת רוצה לעשות? לא לעשות!)
• סירוב רפואי
דחיית בדיקה מחשש לגילוי דבר מה שאיננו כשורה. אם משהו איננו כשורה הרי שהוא כזה גם אם לא אבדק. המציאות קיימת גם אתחב ראשי עמוק בחול.
• הצמדות למערכת יחסים רעה
דחיית טיפול ביחסים או דחיית ניתוק יחסים. החשש הוא מלהישאר לבד והתקווה היא שזה יסתדר בעתיד (כנ"ל ביחס להשארות במקום עבודה).
• התעמתות עם אדם אחר
עלי לומר לבעל מקצוע/ בוס/ חבר/ אהובה, משהו שאמירתו או שהבקשה הגלומה בה קשים לי. זאת, למרות שההתעמתות תוביל כנראה לשיפור במציאות ושמעבר לאי הנעימות, רבה התועלת הפוטנציאלית על הנזק. התקווה המרָמה היא שאם אדחה, לא אאלץ להתעמת ובסוף זה יסתדר מעצמו.
• מעבר דירה
פחד משינוי מקום מגורים/ גיאוגרפיה/ עיר-כפר/ re-location, הגורם לי להישאר כל ימי חיי באותו מקום ללא שינוי.
• התמודדות עם בעיות אישיות וחברתיות
דחיית ההתמודדות עם בעיות כמו חרדות, תפקוד מיני לקוי וביישנות, תוך תקווה שעם הזמן הן יפתרו מעצמן.
בד"כ, מה שעומד מאחורי דחיינות הוא ערבוב בין רגש ובין עובדות. ערבוב שמתבטא בערך כך: "אם כך אני מרגיש סימן שככה זה בפוֹעָל". כלומר, עצם קיום הרגש הוא לכאורה ההוכחה למציאות. אם אני מרגיש שאינני מסוגל, סימן שבמציאות אינני מסוגל. מדובר במרקחת של רמייה עצמית עם בריחה. וזו מתגמלת את הדחיין, כפי שאלכוהול מתגמל את השתיין.
הנה התגמולים העיקריים:
- כשאני משקר לעצמי בדחיינות, אין לי צורך להודות שאני לא ביצועיסט.
- דחייה מאפשרת לי להימנע מביצוע מה שאני מפחד ממנו או קשה לי.
- להישאר דחיין משמעותו להישאר מוגן מפני סיכונים ושינויים.
- בכל פעם שאני דוחה, אני ממתין שדברים ישתפרו ובינתיים מאשים את כל העולם בכך שלא הולך לי.
- בדחייה אני לא עושה את מה שאני רוצה. אני מרחם על עצמי ומודאג. ואז - מרחמים עלי ואני זוכה לאהדה.
- אם אדחה את המטלה די זמן, אולי מישהו אחר יעשה אותה. עכשיו, לא מספיק שאינני צריך לעשות, אני גם שולט בזולת.
- פחד מהצלחה. הדחיינות מונעת ממני הצלחה. כך, אינני צריך לקבל על עצמי אחריות הכרוכה בהצלחה ונחסך ממני החשש מכישלון עתידי, שירסק את ההצלחה שלי.
אז איך מתמודדים עם הדחיינות?
1. חשוֹב הווה ולא עתיד ארוך טווח. קבע מה אתה רוצה לעשות ואז ראה את המציאות במקטעי זמן של עשר דקות במקום בשעות, ימים או שבועות ומלא דקות אלה בפעולות שאתה רוצה לעשות. סרב לדחות כל דבר שמסכן את השלמת הביצוע ואת השגת סיפוקך.
2. התחל במשהו שאתה דוחה כבר זמן רב. אם תתחיל, תיווכח שהעיכובים היו מיותרים ושאתה נהנה יותר משחשבת שתהנה.
3. שאל עצמך, מה הגרוע ביותר שעלול לקרות אם תבצע עכשיו את שדחית. התשובה שתתקבל תהיה כנראה חלשה ויתכן שתדרבן אותך לביצוע.
4. קצוֹב זמנים קבועים לביצוע דברים שדחית (נניח כל יום שני בין 17:00 ל- 17:30). יתברר לך שבד"כ אתה לא זקוק ליותר מכ – 15 דקות מאמץ מרוכז.
5. מה הייתָ רוצה לעשות אילו ידעת שנותרו לך רק 6 חודשים לחיות. אם אינך חי את חייך כאילו היה זה המצב, שנה את מעשיך בהתאם. מעשה זו הינו תוצאת ההבנה, שדחיינות איננה מעשה הגיוני למי שאינו חי לנצח.
6. מחק מאוצר המילים שלך את הביטויים: "אני מקווה", "אולי בעתיד" ו"הלוואי". את "אני מקווה שיהיה בסדר" הפוך ל"אני אגרום לכך שזה יקרה". את "הלוואי שיהיה יותר טוב" הפוך ל"אני אעשה ... כדי שארגיש יותר טוב" וכן הלאה.
אל תחלום ללא מעשה ואל תבקר.
פעל ועשה.
עכשיו!
מה המנגנון שמייצר את הדפוס הזה? הָחְלָטָתי לביצוע עתידי של משהו שניתן לבצעו גם בהווה, מאפשרת לי להשלות את עצמי, שאינני מוותר על מטרתי למרות שבעצם אינני מבצע כלום. אני מוּדָע לכך שעלי לבצע אך אני חושש (שלא אבצע טוב, שאתאמץ, שלא אהנה). ע"י דחייה, לא אצטרך להודות שויתרתי. זהו אופן החשיבה השגוי שבעזרתו מתמודד הדחיין עם מה שנתפש כקשה/לא נעים.
במרבית המקרים, אנחנו כשירים, חזקים ויכולים לעשות את שאנחנו מחליטים לבצע. כשאנחנו דוחים, אנו נכנעים לספקנות העצמית, לדחף לברוח ולרמייה העצמית ובפועל מרחיקים עצמנו מזירת ההתרחשויות בחיים ששמה הוא 'הווה' וממירים אותה בבלוף - "זה ישתפר יותר מאוחר". המציאות מלמדת, שהעתיד אינו בהכרח משפר. בריאות מוזנחת לא תשתפר בעתיד ללא טיפול, יחסים בין אישיים בעייתיים לא ישתפרו מעצמם וקריירה לא מטופלת לא תנסוק בעתיד רק כי העתיד הגיע. חיים טובים יותר מושגים על ידי ביצוע פעולות מועילות. מעשיך בלבד הם שמעידים עליך, ולכן, התנהגותך ופעולותיך בהווה הן שמייצגות אותך.
הנה מס' מצבים החוזרים על עצמם בחיי כולנו, שבהם קל לנו להתפתות להחליט על דחייה במקום על פעולה:
• "אין לי זמן לזה"
אני מחליט לדחות ומסביר את אי העשייה בכך שיש לי סדר יום עמוס, שאני דואג שתמיד יהיה בו זמן למה שאני באמת רוצה לעשות (ומה אני באמת רוצה לעשות? לא לעשות!)
• סירוב רפואי
דחיית בדיקה מחשש לגילוי דבר מה שאיננו כשורה. אם משהו איננו כשורה הרי שהוא כזה גם אם לא אבדק. המציאות קיימת גם אתחב ראשי עמוק בחול.
• הצמדות למערכת יחסים רעה
דחיית טיפול ביחסים או דחיית ניתוק יחסים. החשש הוא מלהישאר לבד והתקווה היא שזה יסתדר בעתיד (כנ"ל ביחס להשארות במקום עבודה).
• התעמתות עם אדם אחר
עלי לומר לבעל מקצוע/ בוס/ חבר/ אהובה, משהו שאמירתו או שהבקשה הגלומה בה קשים לי. זאת, למרות שההתעמתות תוביל כנראה לשיפור במציאות ושמעבר לאי הנעימות, רבה התועלת הפוטנציאלית על הנזק. התקווה המרָמה היא שאם אדחה, לא אאלץ להתעמת ובסוף זה יסתדר מעצמו.
• מעבר דירה
פחד משינוי מקום מגורים/ גיאוגרפיה/ עיר-כפר/ re-location, הגורם לי להישאר כל ימי חיי באותו מקום ללא שינוי.
• התמודדות עם בעיות אישיות וחברתיות
דחיית ההתמודדות עם בעיות כמו חרדות, תפקוד מיני לקוי וביישנות, תוך תקווה שעם הזמן הן יפתרו מעצמן.
בד"כ, מה שעומד מאחורי דחיינות הוא ערבוב בין רגש ובין עובדות. ערבוב שמתבטא בערך כך: "אם כך אני מרגיש סימן שככה זה בפוֹעָל". כלומר, עצם קיום הרגש הוא לכאורה ההוכחה למציאות. אם אני מרגיש שאינני מסוגל, סימן שבמציאות אינני מסוגל. מדובר במרקחת של רמייה עצמית עם בריחה. וזו מתגמלת את הדחיין, כפי שאלכוהול מתגמל את השתיין.
הנה התגמולים העיקריים:
- כשאני משקר לעצמי בדחיינות, אין לי צורך להודות שאני לא ביצועיסט.
- דחייה מאפשרת לי להימנע מביצוע מה שאני מפחד ממנו או קשה לי.
- להישאר דחיין משמעותו להישאר מוגן מפני סיכונים ושינויים.
- בכל פעם שאני דוחה, אני ממתין שדברים ישתפרו ובינתיים מאשים את כל העולם בכך שלא הולך לי.
- בדחייה אני לא עושה את מה שאני רוצה. אני מרחם על עצמי ומודאג. ואז - מרחמים עלי ואני זוכה לאהדה.
- אם אדחה את המטלה די זמן, אולי מישהו אחר יעשה אותה. עכשיו, לא מספיק שאינני צריך לעשות, אני גם שולט בזולת.
- פחד מהצלחה. הדחיינות מונעת ממני הצלחה. כך, אינני צריך לקבל על עצמי אחריות הכרוכה בהצלחה ונחסך ממני החשש מכישלון עתידי, שירסק את ההצלחה שלי.
אז איך מתמודדים עם הדחיינות?
1. חשוֹב הווה ולא עתיד ארוך טווח. קבע מה אתה רוצה לעשות ואז ראה את המציאות במקטעי זמן של עשר דקות במקום בשעות, ימים או שבועות ומלא דקות אלה בפעולות שאתה רוצה לעשות. סרב לדחות כל דבר שמסכן את השלמת הביצוע ואת השגת סיפוקך.
2. התחל במשהו שאתה דוחה כבר זמן רב. אם תתחיל, תיווכח שהעיכובים היו מיותרים ושאתה נהנה יותר משחשבת שתהנה.
3. שאל עצמך, מה הגרוע ביותר שעלול לקרות אם תבצע עכשיו את שדחית. התשובה שתתקבל תהיה כנראה חלשה ויתכן שתדרבן אותך לביצוע.
4. קצוֹב זמנים קבועים לביצוע דברים שדחית (נניח כל יום שני בין 17:00 ל- 17:30). יתברר לך שבד"כ אתה לא זקוק ליותר מכ – 15 דקות מאמץ מרוכז.
5. מה הייתָ רוצה לעשות אילו ידעת שנותרו לך רק 6 חודשים לחיות. אם אינך חי את חייך כאילו היה זה המצב, שנה את מעשיך בהתאם. מעשה זו הינו תוצאת ההבנה, שדחיינות איננה מעשה הגיוני למי שאינו חי לנצח.
6. מחק מאוצר המילים שלך את הביטויים: "אני מקווה", "אולי בעתיד" ו"הלוואי". את "אני מקווה שיהיה בסדר" הפוך ל"אני אגרום לכך שזה יקרה". את "הלוואי שיהיה יותר טוב" הפוך ל"אני אעשה ... כדי שארגיש יותר טוב" וכן הלאה.
אל תחלום ללא מעשה ואל תבקר.
פעל ועשה.
עכשיו!
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה