רגשות אשמה

אחד הרגשות המרמים ביותר הוא רגש האשמה. הוא מרמה בכך שהוא מעיד לכאורה על שליליות מהותו של האדם. בנוסף, הוא משתק ומטריד בהווה באופן לא הגיוני, בגין משהו הנעוץ בעבר. הגיוני לחוש אשֶם על משהו שטרם נעשה? באותה מידה, לא הגיוני לחוש אשמה בדיעבד, בגלל משהו שלא ידעת שיקרה. תחושת האשמה מיותרת, שכן היא לא משנה מציאות אלא רק משתקת ומדרדרת. כיום מצופה מאדם להפגין אכפתיות ורגישות וכך הוא למד בשוגג 'להוכיח' אכפתיות על ידי הלקאה עצמית באשמה.


יצרני האשמה מוכרים לכולנו - מילדותנו, מתקופת בית הספר, ממערכות הזוגיות שלנו, מעולם הדת ומהתחום המיני. מקור האשמה הן מחשבות, שבבסיסן עומדת האמונה השגויה ש"יש בי רוע". בעוד שחרטה נובעת מהבנה שהתנהגתי באופן לא ראוי, אשמה קובעת שאותו מעשה מוכיח שאני (ולא התנהגותי) הנני אדם רע/מושחת. כלומר, החרטה מתייחסת להתנהגות כשהאשמה מתייחסת לעצם מהות האדם. בעוד שהחרטה הינה רגש שלילי בריא, היות והוא מכיל בתוכו גם פוטנציאל לשינוי התנהגות, האשמה אינה מועילה ומזיקה.

סגנון המחשבות המייצרות רגש אשמה:

- ההתנהלות הרעה שלי מוכיחה שאני אדם מושחת ורע

- עשיתי משהו שאסור לעשות, אני לא מוסרי ולא הגון

ההיגיון שמאפיין את מעגל האשמה: אני אשם וראוי לגינוי => תחושתי מוכיחה שאני אדם רע => מגיע לי עונש ועלי לסבול

מעגל האשמה מייצר בד"כ אחת משלוש התפתחויות חשיבתיות אופייניות:

1. "התנהלותי מעידה שאני לא שווה כלום"

מוביל לדיכאון


2. "אם היו יודעים את האמת עלי, היו בזים לי"

מוביל לבּוּשה


3. "אני בסכנת עונש"

מוביל לחרדה

אצל כל אחד מאיתנו עונה מנגנון האשמה על צורך מסוים. הנה מספר דוגמאות, שכמה מהן יהיו אולי מוכרות לכם:

- אם ארגיש אשם די זמן ובעוצמה מספקת, יסולח לי. עלי לכפר בתחושות קשות על היותי 'רע'.

- הווה רווי באשמה מאפשר לי לא לפעול לשיפור המצב. אני מאשים את העבר במקום לעשות בהווה.

- האחרים 'גורמים' לי לחוש אשמה, לכן הם האחראיים למצב ולהתנהגותי הנפסדת ולא אני.

- כשלא אני אשם אלא האחרים, אינני מסתכן בעשייה והשיתוק מגן עלי.

- כשאני משותק מאשמה, אינני מקבל החלטות ומשאיר זאת לאחרים. כמו פעם כשהייתי ילד מוגן.

- ע"י הפגנת אשמה, אחרים מסכימים איתי גם כשהם כועסים עלי כי הם רואים "שאני יודע שאני לא בסדר"

- כשאני חש אשם אני זוכה לרחמים. לא מכבדים ולא מעריכים אותי, אבל לפחות מרחמים עלי.

באמצעות מספר שאלות, נוכל לגלות אם תחושותינו נובעות מחרטה בריאה או מרגשי אשמה הרסניים: האם החשיבה שלי לוקה בהכללה, באמירות "אני חייב..." ובתיוג עצמי של "אני רע"? האם המעשה הרע בוצע על ידי בכוונה או שאני פשוט דורש מעצמי להיות מושלם ונביא? האם אני למד משגיאותי ועושה שינויים או שוקע בדכדוך ומעניש את עצמי? האם אני חש חרטה כנה כתוצאה מהתוצאות השליליות של מעשי והאם משך הזמן, העצמה ותוצאות החרטה הולמים את מה שעשיתי?

ניתן ללמוד להתנקות מרגשי אשם וייצר רגש ההולם את המציאות. תהליך זה מתחיל בזיהוי תבניות החשיבה המולידות רגשות אשמה והעיוותים הכרוכים בהן ובהמשך בניית סכמות חשיבה בריאות יותר ויישומן בהתנהלות היומיומית מול הסביבה. הפסיכותרפיה הקוגניטיבית – התנהגותית משלבת שיחות עם עבודה מעשית, כששילוב זה מסייע להטמעת שינויים בתפיסה, בחשיבה ובדפוסי התנהגות.