התפתחות ילד בריא, חיובי, ובעל תחושת ערך עצמי מצריכה עידוד מתמיד, במילים ובמעשים. ילד שהתנהגותו שלילית נגוע בד"כ במידה כזו או אחרת בייאוש. במקרים אלו, הילד רוצה מאוד להשתייך למשפחתו, אך במהלך ניסיונותיו לזכות בהכרה הוא חווה מצד הוריו התנהגויות והתבטאויות שמרפות את ידיו ומלבות בו את חוסר התקווה. ילד עם תחושת ערך עצמי נמוכה, לא ינסה להשתייך באופן אפקטיבי בהשתתפות וסיוע לאחֶר. מאחר והוא מיואש הוא ינהג רבות באורָח מעצבן ומפריע, בחזקת: "אם אני לא מספיק מוכשר להשתתף בפעילות בהצלחה ובשת"פ, לפחות שירגישו בקיומי".
כדאי לזכור שעבור הילד הקטן, מבוגרים נתפסים כענקים כל יכולים, שההתמודדות מולם מצריכה אומץ. לעיתים, אומץ זה נתפש ע"י המבוגרים כמטריד/מסוכן ולא כחיובי ומעורר הערכה ("אל תיגע, כשתהיה גדול תוכל...", "תן לי להוריד את הצלחת, אתה תשבור אותה" במקום למשל להשתמש בצלחות פלסטיק). בטון דיבורנו ובמעשינו אנו מראים לילד שהוא נחוּת ואילו הוא מצידו מנסה למצוא את מקומו ולהיות משמעותי. כשאנו מתעקשים להישאר עליונים, מנוסים וחכמים, ללא כוונה רעה, אנו מסרסים את הילד, ובכך מרפים את ידיו. המסר שמתקבל אצל הילד הינו שהוא אינו מסוגל לבצע את המשימה בהווה, כי הוא מוגבל.
גם כאשר הילד שוגה או נכשל, חשוב להפריד בין המעשה לבין הילד עצמו ("חבל שזה לא הלך הפעם, אני בטוח שאתה יכול להצליח", "אני מצטער שזה התקלקל לך, אבל נוכל לתקן זאת"). אם לא נפריד, יבין מכך הילד באופן מעוות, שכישלון של מעשה מסוים מעיד עליו כעל אדם חסר ערך, בעוד שבמציאות רק הפעולה שעשה היא שהייתה שגויה ולא עצם מהותו. ילד שיכול לטעות ולהיכשל בלי לחוש חוסר ערך הינו ילד בעל תחושת ערך עצמי בריאה. עידוד ההורים אינו מתבטא רק במילים, אלא גם בהימנעות מהגנת יתר ומהעלבה. עידוד אקטיבי נעשה בכל פעם שאנו עושים דבר מה שעוזר לילד לחוש אמיץ ולהאמין בעצמו. עידוד הילד באופן אקטיבי ובהתמדה לאורך שנות התפתחותו מצריך מההורה מוּדעוּת. טוב יעשה ההורה אם ישאל את עצמו איך כל פעולה שלו משפיעה על ערכו העצמי של הילד.
כדָאי לעזור לילד כבר מגיל רך לפלס את דרכו על ידי הישגים, לשמח את עצמו, ולספק עניין עצמי ברגעי שעמום. ילד הלמד שאושרו נובע אך ורק מהתעניינות הסביבה בו אינו באמת מאושר.
מטרת העידוד איננה ליצר התניה בה הילד יהיה בסדר רק כשהוא מעוּדָד, אלא ליצור תפיסה עצמית של מסוגלות. כשהעידוד והעצמאות ניתנים בהתמדה מגיל רך, תפיסת המסוגלות הופכת אצל הילד ליציבה ובהתאם הוא תופס כך לא רק את עצמו אלא גם את העולם.
כדאי לזכור שעבור הילד הקטן, מבוגרים נתפסים כענקים כל יכולים, שההתמודדות מולם מצריכה אומץ. לעיתים, אומץ זה נתפש ע"י המבוגרים כמטריד/מסוכן ולא כחיובי ומעורר הערכה ("אל תיגע, כשתהיה גדול תוכל...", "תן לי להוריד את הצלחת, אתה תשבור אותה" במקום למשל להשתמש בצלחות פלסטיק). בטון דיבורנו ובמעשינו אנו מראים לילד שהוא נחוּת ואילו הוא מצידו מנסה למצוא את מקומו ולהיות משמעותי. כשאנו מתעקשים להישאר עליונים, מנוסים וחכמים, ללא כוונה רעה, אנו מסרסים את הילד, ובכך מרפים את ידיו. המסר שמתקבל אצל הילד הינו שהוא אינו מסוגל לבצע את המשימה בהווה, כי הוא מוגבל.
גם כאשר הילד שוגה או נכשל, חשוב להפריד בין המעשה לבין הילד עצמו ("חבל שזה לא הלך הפעם, אני בטוח שאתה יכול להצליח", "אני מצטער שזה התקלקל לך, אבל נוכל לתקן זאת"). אם לא נפריד, יבין מכך הילד באופן מעוות, שכישלון של מעשה מסוים מעיד עליו כעל אדם חסר ערך, בעוד שבמציאות רק הפעולה שעשה היא שהייתה שגויה ולא עצם מהותו. ילד שיכול לטעות ולהיכשל בלי לחוש חוסר ערך הינו ילד בעל תחושת ערך עצמי בריאה. עידוד ההורים אינו מתבטא רק במילים, אלא גם בהימנעות מהגנת יתר ומהעלבה. עידוד אקטיבי נעשה בכל פעם שאנו עושים דבר מה שעוזר לילד לחוש אמיץ ולהאמין בעצמו. עידוד הילד באופן אקטיבי ובהתמדה לאורך שנות התפתחותו מצריך מההורה מוּדעוּת. טוב יעשה ההורה אם ישאל את עצמו איך כל פעולה שלו משפיעה על ערכו העצמי של הילד.
כדָאי לעזור לילד כבר מגיל רך לפלס את דרכו על ידי הישגים, לשמח את עצמו, ולספק עניין עצמי ברגעי שעמום. ילד הלמד שאושרו נובע אך ורק מהתעניינות הסביבה בו אינו באמת מאושר.
מטרת העידוד איננה ליצר התניה בה הילד יהיה בסדר רק כשהוא מעוּדָד, אלא ליצור תפיסה עצמית של מסוגלות. כשהעידוד והעצמאות ניתנים בהתמדה מגיל רך, תפיסת המסוגלות הופכת אצל הילד ליציבה ובהתאם הוא תופס כך לא רק את עצמו אלא גם את העולם.
רשומות
יופי של מאמר
השבמחק