חיים בלי תלונות – משימה בלתי אפשרית?

 

כשבו

    

כשבוחנים זאת באופן מעשי, מתברר שמידת הקבלה של אדם את עצמו ומידת אושרו באים בין היתר לידי ביטוי במידה בה הוא מתלונן על קשיים וחסרונות שהוא תופש אצל עצמו, שאינם בשליטתו, כגון "אני נמוך מידי", אני לוזר".

כשאדם מתלונן לאחר על מה שאיננו אוהב בעצמו, הוא מגביר בכך את חוסר שביעות רצונו שלו עצמו, שכן האחר לא באמת יכול לייצר שינוי אמיתי באופן בו האדם תופש את עצמו. זה המקשיב לתלונות יכול אמנם להכחיש את תוכן התלונות אבל המתלונן לא יאמין לו. במקרה בו יפגין המקשיב רחמים, פעולה זו רק תבזה את המתלונן ולא תועיל לו במאום.

נסו לשאול את עצמכם, איזה מענה אתם באמת מצפים לקבל מהמאזין לתלונותיכם? האם הוא באמת יכול לחולל שינוי? אם תקדישו מחשבה לשאלה זו, תתחילו אולי לחוות את האנרגיה המבוזבזת שבתלונות, שאותה אפשר לתעל למשל לאהבה, לשבח והגשמה עצמיים או לעזרה לאחרים בכדי שיגיעו גם הם להגשמה עצמית.

ההתלוננות המתבטלת באזני הזולת  מעודדת רחמים עצמיים ומשתקת את היכולת לקבל ולהעניק סימפטיה כנה. אדם המקבל את עצמו בכנות, לא יבחר להתלונן באזני מי שאינו יכול לעזור לו. אם מדובר בדברים שהוא אינו אוהב עצמו, הוא יחליט לנקוט במעשים שמתאימים לשינוי הנכסף על פני התלוננות.

ערכו ניסוי ובבילוי הבא שלכם עם עוד כ-3 זוגות רשמו בפניכם כמה מהשיחה עסקה בתלונות עצמיות ושאלו את עצמכם עד כמה התלונות שהושמעו הועילו מעשית במשהו ותגלו את חוסר התכלית שבשיגור סתמי של תלונות.

ובכל זאת, למה בכל זאת בוחר אדם שלא לקבל את עצמו ואת המציאות ובמקום זאת להתלונן?

לכל התנהגות קיימת סיבה, ומה שמחזק אותה הוא גמול כלשהו, גלוי או נסתר, גם אם בעיני המתבונן מהצד הגמול שגוי. כשאדם בוחר להתלונן על חולשותיו וקשייו מול האחר ולהתייחס אל עצמו כאל חסר אונים, הוא פעמים רבות מרוויח מכך שני סוגי הימנעויות: הימנעות מסיכונים שקיימים בעצם יצירת קשר איתן ואמיתי (נטול תלונות בתור קביים לשאת עצמו עליהם) או מהצד השני הימנעות מבקשת עזרה אוטנטית כשיש בכך צורך. בפעמים אחרות הסיבה להתלוננות העצמית נעוצה בנסיגה למצב של השְבָּעת רצון "הגדולים" כמו פעם כשהוא היה "ילד טוב". כשמבררים זאת, מגלים לא אחת שהאדם מאמין שכל עוד הוא נותר חסר ערך, אין לו מן הסתם עבור מה לטרוח להשתפר ולכן הוא גם לא צריך להתאמץ. בנוסף, כ'מיסכן' האדם זוכה בלא מעט רחמים ותשומת לב. בהלך המחשבה התְלוּנָתי, האדם מנציח שעירים לעזאזל שאשמים באומללותו ובכך חוסך מעצמו את הצורך בנשיאה באחריות להשקעת מאמץ.                                                                                     אחרון אחרון חביב, בפסגת הסיבות לבחירה בהתלוננות, ממוקם האדם הבוחר בתפישה מוכרת ומכאיבה, המתבטאת בחוסר יכולת לחיות את חייו כפי שהיה רוצה, מחשש שאם הדבר יקרה, הוא יחוש כלא ראוי לאושר הזה (כאימרתו של וודי אלן: "אינני מוכן להשתייך למועדון שמוכן לקבל אותי").   

ניכר מהדברים, שקל יחסית לתחזק מערך של בוז, הכרוך במינימום הסתכנות מאשר במצב בריא של קבלה עצמית. לתפישתי, מאחר והצמיחה היא העדות היחידה לחיים, הבחירה בסירוב לצמוח משולה לבחירה במוות.  כשהאדם מצויד בהבנה הזו ביחס להתנהגותו, הוא יכול לכוון עצמו להחלטה על שינוי, בכיוון תהליכי צמיחה וקבלה עצמית, המושתתת על ראייה מציאותית של עובדות, פרשנויות מציאוּתיוֹת של אירועים והכרת האמונות הבסיסיות שהאדם מחזיק בהן והמרתן באחרות בתהליך מסודר ונכון.