אל תתערבי, אל תתערב!

דני נכנס מייבב בבכי: "א-י-מ-א, אבא צרח עלי". אימא עזבה מייד הכל, חיבקה את דנה ברחמים ושאלה אותו למה אבא צעק. דני: "הוא השתולל וצרח עלי שאני חצוף ושעוד מילה אחת והוא יוריד לי סטירה". "טוב חמוד, אני אטפל בזה. עכשיו אתה יכול להפסיק לבכות, נכון?". כשדני נרגע, הוא שמע בעניין רב איך אימא יוצאת לאבא לגינה וגם היה ער לכל הויכוח שנוצר. אימא אמרה לאבא שהיא מתנגדת לצעקות על הילד ואבא הודיע לה באותה תקיפות שדני הוא גם בנו שלו ושכאשר הוא מבקש ממנו לעשות משהו הוא לא מוכן לתשובות חצופות מדני.  

יחסים אישיים בין שני אנשים שייכים לאותם השניים וכך בין היתר גם יחסיהם של דני ואבא. לאימא אין כל יכולת בריאה ואמיתית לפקח על יחסים אלה. כשהילד מספר שאבא צעק עליו היא יכולה לכל היותר לומר: "אני מצטערת שצעקו עליך. אם אתה רוצה להימנע מזה אולי תוכל למצוא דרך התנהלות אחרת כדי שזה לא יקרה". בהמשך היא יכולה לעזור לו גם לגבש דרכי התמודדות אחרות. אם רוצים לחנך, אי אפשר לעמוד לצד אחד המתעמתים. במצב הנוכחי, דני מרוצה מהמצב. למעשה שלושת בני המשפחה משתפים פעולה נהדר. בואו נראה מדוע-    

האם היא הדומיננטית במשפחה. דני הוא המומחה לחרחור ריבים בין הוריו ולדני ולאימא יש בעצם ברית להכנעת האב. דני מפעיל בתחכום את אימא כמושיעה שלו. המחיר לכך הוא שהתפתחותו הכללית תהיה לקויה, כי במצבים קשים, במקום לפתח את כישוריו על מנת להתגבר עליהם בכוחות עצמו, דני מתרגל לפנות לעזרה. אבא, שהחליט שלא להישבר מול אימא, ממשיך בתוקפנותו, ואימא שהחליטה שהיא תהיה הקובעת האחרונה ביחס לילד, משפילה את האב. כלומר - אימא ודני עושים יד אחת נגד אבא, אבא ודני משתפים פעולה בלסבך את אימא, ואבא ואימא משתפים פעולה במאבק על התמודדות על דומיננטיות. המרוויח העיקרי הוא דני. אבל דני הוא גם הנפגע העיקרי.

יחסים אלֶה אינם חיי משפחה הרמוניים ודני לא לומד בהם לנהוג בנימוס כלפי הזולת וכלפי אביו. הוא אמנם לא אוהב שצועקים עליו אך הוא מוכן לשאת במחיר עבור השגת תגובה כלשהי מאבא ועבור זכייה בהגנתה של אימא. אימא, שאיננה מאמינה בצעקות, מנצלת הזדמנויות אלה כדי להשליט את תפיסותיה על בעלה. לטובת דני, על אימא להפסיק להתערב בענייני אחרים ולחדול לנסות ולשלוט על סביבתה. זו זכותה לנהוג כאמונתה ולא לצעוק, אך אין זה נכון שתאמר לבעלה איך לנהוג בבנו. יחסי האב ובנו הם עניינם ולא עניינה. טבעי מאוד שהורים חולקים עמדות שונות בנושאים שונים. טוב היה אילו הגיעו להסכמות בכל הנוגע לגידול ילדיהם. אך הסכמות אלה אינן הכרחיות. במציאות, הילד מחליט בעצמו מה הוא מקבל ומה הוא דוחה מהסובבים אותו. בגלל חלקוֹ הפעיל של הילד במשפחה, אנחנו רואים שגם כשיש הסכמה מקיר לקיר בין ההורים, מה שקורה בפועל הוא שיחסם אליו שונה. הילד יודע מניסיונו איך למָצות את הטוב ביותר עבורו מכל מערכת יחסים וזו למשל גם הסיבה שהילד איננו מתבלבל בגלל היחס השונה שהוא מקבל מסבתא ומסבא ומאבא ומאימא.

מסתבר ממחקרים, שיש התאמה בין מידת תחושת המסוגלות של ההורה ביכולת שלו לטפל בילדיו ובין התנגדות ההורה ליחס שהילד מקבל מאנשים אחרים. או במילים אחרות - ככל שההורה פחות מסוגל להשתלט על בעיות שמתעוררות עם ילדו, כך הוא בטוח יותר בצדקתו ביחס לאופן שאחרים צריכים לנהוג בילדו. כשההורה מגדל את ילדו להתנהגות נכונה, הוא אינו עוסק בהתנהגות האחרים לילד. אותם 'אחרים' הם פשוט חלק מהמציאות של הילד ובנוכחותם על הילד לחיות ולפעול.

הילד הוא אישיות בפני עצמה וככזה הוא מפתח יחסים אישיים עם כל אדם קרוב שבא איתו במגע ולא רק עם הוריו. חשוב שהילד יתְנסה בקשרים עם קשת רחבה של אנשים, בכדי שיוכל לפתח את היכולת להבין ולהעריך נכונה בני אדם. לכן, על ההורה לדעת היכן הוא עצמו מסתיים והיכן מתחיל ילדו. זו חובתו של ההורה לעודד הזדמנויות בהן יוכל לעזור לילד לעשות הערכה נכונה, במקום לנסות ולביים את התנהגות הזולת.